לא צורה לאהבה
אני מבקשת לשתף בבעיה שמטרידה אותי מאוד ומקווה להתייחסות מאוזנת ואולי אף לאיזו עצה מעשית מועילה. אני בת 50 וקצת, מרגישה צעירה מאוד, אולי צעירה מדי, מבחינה נפשית ורגשית, מתקשרת נהדר עם צעירים ובצאט יש לי ים של מחזרים נלהבים. כיף לדבר איתם ויש מצב גם להיפגש. הם בכל אופן מעוניינים מאוד. אני פנויה ומעוניינת בקשרים ידידותיים, גם קשרי אהבה כאלה או אחרים. אחרי תקופת יובש ארוכה מדי פתאום מרגישה מעוררת ושוקקת חיים. הבעיה היא איך להגיד - המעטפת שלי. אני מרגישה שאני נראית רע. פתאום התבגרתי מאוד חיצונית (טוב, לא פתאום, אבל בתהליך די מהיר אחרי שנהניתי מחזות צעירה יחסית כל השנים) ואני בהלם מהפרצוף שניבט אליי בראי, עם עודפי השומן, החריצים העמוקים מסביב לפה ובסנטר, המראה הכללי הנפול והעייף, העור הרפוי, העיניים המחופות בעפעפיים הכבדים. גם הגוף כבר מאכזב. אמנם בנוי לא רע, אבל אני נחרדת מהמחשבה להיראות בלי בגדים, ולהישאר בלי חזייה נראה לי אסון לפעמים, אחרי מריחות קרמים ואיפור מוקפד מבצבץ משהו מהחינניות הישנה, אבל אחרי שאני מרוצה למדי מהבבואה בראי אחד ונכנסת לחדר האמבטיה, שם האור בהיר ואכזרי, אני מרגישה כמו קריקטורה בלויה ומפורכסת. ואין לי חשק לפגוש אף אחד. כשאני מדברת עם גברים והם מוקסמים ומפנטזים על הדמות המושכת שמופיעה להם בדמיון, אני מרגישה לפעמים אומללות אמיתית.הראי הורג לי את כל הביטחון העצמי. נפגשתי עם גברים שאיכשהו עברתי אצלם, אבל גברים שמפגינים ציפיות גבוהות מפחידים אותי ממש. אני לא מרגישה שאני יכולה לספק את הסחורה. אני מרגישה כמו סחורה פגומה, וגם כמו רמאית. כי הקסם שעובר בשיחות הכתובות והטלפוניות לא יכול להחזיק מים בפגישה פנים אל פנים. אמנם אני מנסה להתעודד במחשבה על הפגישות המוצלחות שהיו בכל זאת, אך זה לא עוזר ממש כשעל הפרק פגישה עם מישהו נחשק ומאתגר יותר. אני מתחבטת אם לוותר מראש ולהימנע מאכזבות הצפויות ברמת סבירות גבוהה או להשלות את עצמי שזה יעבור. אם היה לי כסף הייתי עושה טיפולים דחופים להצערת הפנים ולהרמת החזה ובטח הייתי מרגישה יותר טוב. אבל אין לי כסף. אני מנסה לעשות דיאטה, אבל התוצאות קמצניות. מה אתם אומרים? לוותר? להמר ולהסתכן בפדיחות? לחכות עד אחרי שאעבור טיפולים, וזה יכול לקחת הרבה זמן? הבעיה גם שאני לא כל מתחברת עם מבוגרים ממני אלא הרבה יותר בקלות עם צעירים יותר, כי הראש שלי נשאר צעיר. אם למישהו יש פתרונות לשיפורים מעשיים במגבלות האמורות אשמח, וכמובן אני מצפה שיהיו תשובות עם המסר הפסיכולוגי של לקבל את עצמי כמו שאני, שהמראה כביכול לא חשוב וכו', אבל אני מודה מראש שאינני מאמינה שזה נכון. אנשים רוצים אנשים מושכים ואי אפשר להתכחש לזה.
אני מבקשת לשתף בבעיה שמטרידה אותי מאוד ומקווה להתייחסות מאוזנת ואולי אף לאיזו עצה מעשית מועילה. אני בת 50 וקצת, מרגישה צעירה מאוד, אולי צעירה מדי, מבחינה נפשית ורגשית, מתקשרת נהדר עם צעירים ובצאט יש לי ים של מחזרים נלהבים. כיף לדבר איתם ויש מצב גם להיפגש. הם בכל אופן מעוניינים מאוד. אני פנויה ומעוניינת בקשרים ידידותיים, גם קשרי אהבה כאלה או אחרים. אחרי תקופת יובש ארוכה מדי פתאום מרגישה מעוררת ושוקקת חיים. הבעיה היא איך להגיד - המעטפת שלי. אני מרגישה שאני נראית רע. פתאום התבגרתי מאוד חיצונית (טוב, לא פתאום, אבל בתהליך די מהיר אחרי שנהניתי מחזות צעירה יחסית כל השנים) ואני בהלם מהפרצוף שניבט אליי בראי, עם עודפי השומן, החריצים העמוקים מסביב לפה ובסנטר, המראה הכללי הנפול והעייף, העור הרפוי, העיניים המחופות בעפעפיים הכבדים. גם הגוף כבר מאכזב. אמנם בנוי לא רע, אבל אני נחרדת מהמחשבה להיראות בלי בגדים, ולהישאר בלי חזייה נראה לי אסון לפעמים, אחרי מריחות קרמים ואיפור מוקפד מבצבץ משהו מהחינניות הישנה, אבל אחרי שאני מרוצה למדי מהבבואה בראי אחד ונכנסת לחדר האמבטיה, שם האור בהיר ואכזרי, אני מרגישה כמו קריקטורה בלויה ומפורכסת. ואין לי חשק לפגוש אף אחד. כשאני מדברת עם גברים והם מוקסמים ומפנטזים על הדמות המושכת שמופיעה להם בדמיון, אני מרגישה לפעמים אומללות אמיתית.הראי הורג לי את כל הביטחון העצמי. נפגשתי עם גברים שאיכשהו עברתי אצלם, אבל גברים שמפגינים ציפיות גבוהות מפחידים אותי ממש. אני לא מרגישה שאני יכולה לספק את הסחורה. אני מרגישה כמו סחורה פגומה, וגם כמו רמאית. כי הקסם שעובר בשיחות הכתובות והטלפוניות לא יכול להחזיק מים בפגישה פנים אל פנים. אמנם אני מנסה להתעודד במחשבה על הפגישות המוצלחות שהיו בכל זאת, אך זה לא עוזר ממש כשעל הפרק פגישה עם מישהו נחשק ומאתגר יותר. אני מתחבטת אם לוותר מראש ולהימנע מאכזבות הצפויות ברמת סבירות גבוהה או להשלות את עצמי שזה יעבור. אם היה לי כסף הייתי עושה טיפולים דחופים להצערת הפנים ולהרמת החזה ובטח הייתי מרגישה יותר טוב. אבל אין לי כסף. אני מנסה לעשות דיאטה, אבל התוצאות קמצניות. מה אתם אומרים? לוותר? להמר ולהסתכן בפדיחות? לחכות עד אחרי שאעבור טיפולים, וזה יכול לקחת הרבה זמן? הבעיה גם שאני לא כל מתחברת עם מבוגרים ממני אלא הרבה יותר בקלות עם צעירים יותר, כי הראש שלי נשאר צעיר. אם למישהו יש פתרונות לשיפורים מעשיים במגבלות האמורות אשמח, וכמובן אני מצפה שיהיו תשובות עם המסר הפסיכולוגי של לקבל את עצמי כמו שאני, שהמראה כביכול לא חשוב וכו', אבל אני מודה מראש שאינני מאמינה שזה נכון. אנשים רוצים אנשים מושכים ואי אפשר להתכחש לזה.