לא קשור לפורום אבל..

ofir50

New member
לא קשור לפורום אבל..

זה הפורום האהוב עליי ואני תמיד קורא כאן אז רציתי קצת להתבכיין על היום הנורא שעובר עכשיו על כל הצפון 32 יום של מלחמה וכל שאר המדינה שכחו אבל התופת שהצפון קיבל היום פשוט לא נתפס.. קטיושה פגעה 80 מטר ממני היום ..וזה היה בבוקר ואני עדיין רועד מזה לא מעכל ולא תופס ..בינתיים היו כבר 15 אזעקות היום ופגיעות בכל רחבי חיפה ולפני 10 דקות עוד שני טילים פגעו בעיר תחתית...ולי אישית נמאס...רק רציתי לצאת ולעשות קצת סידורים ולראות איזה דירה להשכרה וכדורי אש נחתו על כל העיר היפה הזאת.. באחד מהגיחות שלי למקלט ראיתי תינוקת שמסתכלת בהבעת פליאה על כל האנשים המפוחדים האלה במקלט-ממה הם כל כך פוחדים? גם היא תגדל לתוך זה? וכמובן לקראת סוף ההודעה אזעקה נוספת..
 
תשמע...

בלי להיות נימוסי או יפה נפש - זאת חרא של תקופה... פשוט כך - חרא של תקופה. אין לי דרך אחרת לתאר את זה... אבל - כמה שקשה עכשיו - ואני לא אומר את זה כתושב מרכז שכל זה רחוק ממנו - עשיתי מילואים וסביר שיקראו לי לעוד סבב. ידיד טוב שלי נהרג - אין מה לעשות. ואני בהחלט מכיר ומבין את תחושת חוסר האונים הזאת - שכל מה שקורה מסביב הוא למעשה מחוץ לשליטתך... וזה קורה היום, וזה קורה עכשיו וכאן... ובעוד כמה חודשים כל זה יהיה מאחורינו - בדיוק כמו מלחמת המפרץ (שאין מה להשוות מבחינת הנזק והנפגעים...) אבל בסופו של דבר (ואני שונא את המילים האלה שאני כותב...) כל עוד לא איבדת מישהו קרוב (אינשאללה גם לא יקרה !!) וכל עוד לא נפגעת בעצמך - אתה תראה את התקופה הזאת כזכרון עמום בעוד כמה שנים... אז אולי לך זה לא מהווה עידוד, אולי אתה מספיק בוגר ומבוגר כדי שזה לא יהפוך לחלק מההוויה הישראלית אלא ללקח או זכרון - אבל לאותה תינוקת ושאר הילדים הקטנים שחווים את הסיוט הזה במקלטים - כל זה יהיה רק זכרון. רק שישארו שם, מוגנים ובטוחים - ומי יודע - אולי הפחד הזה ממלחמה, מאזעקות, מריצות למקלט, ממבטי פחד בעיניי ההורים - יגרום להם לגדול להיות דור של מבוגרים שלא ישושו כל כך מהר להילחם - אלא רק עם ממש חייבים... כל מה שיש לי להגיד לך - יהיה טוב. אני בטוח.
 

magenta73

New member
לא שכחנו

אמנם אנחנו לא אוכלים קטיושות. אבל אהובים שלנו וחברים שלנו שם. בלבנון. חברה טובה שלי צריכה לג'נגל מחר בין 2 לוויות. חברה טובה אחרת, יש לה "רק" סידורים ללוויה אחת. חברה אחרת התחתנה לפני פחות מחודש ותוך 4 ימים בעלה הטרי נשלח לשם. חבר הכי טוב שלי שם. הלב נופל כל פעם ששומעים על משהו. וכן, אנשי המרכז לא מבינים ממש מה עובר על הצפונים. אנחנו כביכול חיים את חיינו כרגיל. אבל אל תחשוב לרגע שאין לנו אמפתיה ושאנחנו לא מבינים את המצב החרא הזה. מה שכן. היום הייתי בברית. חברה טובה שלי ילדה בן. בעלה היה המאבטח בפיגוע שהיה במייקס פלייס. הוא זה שהחזיק בידיו את המתאבד ולא נתן לו להיכנס לפאב. הוא כמעט מת מזה. אבל הוא ניצל. הוא חי והיום הוא גם אבא. והוא אמר, היום, בברית, שהדבר הראשון שהוא חשב עליו, כשהוא פתח את העיניים, אחרי מה שהיה, כשהוא היה בחוסר הכרה כ"כ הרבה זמן, זה שהוא לא ישאיר כלום מאחוריו. ולא משנה מה וכמה הוא עשה בחיים, והוא עשה. זה מה שהפריע לו. והנה. היום. הוא אבא. הוא השאיר משהו אחריו... והוא ראה בזה סוג של נצחון. וזה באמת נצחון. וזה נתן לי סוג של תקווה... החיים ממשיכים.
 
למעלה