"לא ראית כלום בהירושימה- ראיתי הכל"
מראש אני מזהירה, ארוך וקשה. מכירות את השורה הזו? פתיחת הסרט המופלא "הירושימה אהובתי" (מרגרט דיראס) אשה צעירה מתארת את הירושימה שאחרי הפצצה, השדרות המופצצות, הילדים הגוססים הפגועים, האנשים חסרי הכל ומוכי הגורל, ההריסות, ילדים נצמדים להוריהם בחוסר ישע, המוות, ה"אין" הלא כלום, כלב עם שלוש רגליים, שאריות של חיים בעיר של מוות, וגבר יפני ניצול ההפצצה שב ואומר לה, "לא ראית כלום" והיא שבה ומתעקשת ומתארת "ראיתי הכל". אז למה אני מטריחה אתכם בכל זה? כי אני בתוכי מדברת באותו דיאלוג, לא ראיתי כלום, ראיתי הכל, כבר ארבע שנים אני עובדת במערכת של אתר חדשות, כבר ארבע שנים אני אחראית על קבלת חומר ויזואלי, מיון, חיתוך, ביצוע, טיפול בתמונות, צפייה במסדי נתונים, קבלת חומרים מכל מקום ומכל מצב, ראיתי את כל הפיגועים קורים מול עיני, חזיתי בכל גופה שיצאה לתקשורת בשנים האלו, ראיתי סרטים ותמונות לא מצונזרות, צנזרתי תמונות עדינות עבור הקהל הרחב, טשטשתי דם, טשטשתי פנים של ילדים שנרצחו, טשטשתי איברים כרותים, ראיתי הכל- לא? אבל בעצם מה ראיתי? ישבתי בכסא כפופה ועשיתי עבודה בשלט רחוק, אז מה, אני נפגעת מזה? מה זה עושה לי? שלא הייתי שם אבל קיבלתי אלי הכל. איך השתניתי בארבע שנים האלו, אני בת 25. צינית תמיד הייתי, אבל לא פעם באמצע הלילה אחרי שעות של עבודה מול מסך מוצף בדם אני מוצאת את עצמי עם אנשים בעבודה צוחקת עד שאוזלת הנשימה, כשאותו הלם אנדרנלין מתחיל לגווע ומפנה מקומו לבחילה שהולכת וגוברת, ובכל זאת תמיד חייבים להמשיך לעבוד ואז אני חושבת שהתקהיתי, שהרגש הבסיסי של תדהמה וזוועה מפנה את מקומו לשיקולים מקצועיים (כמה להכניס, כמה לטשטש, מה להעלות, את זה אסור להעלות, רפרודוקציות, הורים שכולים שהרגע איבדו את ילדם, מאבק עם העורך, אתיקה?, להעלות את התמונה או לא? חדירה לעמקי נשמתו של הכאב, והכל דרך מסך) ואז מגיע אירוע, פעם ב.. (כמה אירועים היו לנו בארבע שנים האלו??) ואני מוצאת את עצמי חושבת שהלוואי לא הייתי חיה בכלל. כמו היום. כמה ראיתי? לא ראיתי כלום. מצטערת, לא היה לי איפה לפרוק והייתי חייבת, זוכרים את השאלה שלי על החרדה?? מבינות מאיפה בנק הזוועות שלי מזין את עצמו וכמה הוא מפורט? לא סתם עייפתי מהעבודה הזו. סולחות לי?
