לא רוצה חופש.
איך מצליחים לחיות? אני רוצה לדעת הכל כאן ועכשיו ומיד יש לי עבר, דברים שאני זוכרת, שחוויתי, ואין לי עתיד ניתן לשרטוט אנשים יודעים מה הם רוצים, מי הם, מה הם רוצים להיות, איך הם רוצים לחיות, אני ככה וככה, אני עושה כך וכך, זה וזה הם הדברים שאני אוהב. אני מרגישה מנוכרות אל החיים כל עוד זה נוגע אליי, לא מבינה איך אנשים מצליחים לחיות את שלהם אבל אם יבקשו בעצתי יהיו לי שלל לתת. על מה אני חולמת? חלומות אימה מתוקים שמרגיעים, על זיקנה ומוות, על נכות שתפטור אותי מלהתעמת, מלהתאמץ, מלפחד. על כבלים בתוכם ארגיש יציבות, קרקע, בלי חופש, בלי להחליט, בלי לטעות, חיי חפץ. קשה לי הערפל שמקדימה, ממה אתפרנס? האם יהיה לי בית? האם יהיה מישהו שאוכל לסמוך עליו שאם אפול יתפוס אותי? שאם אפול לא יראה בחולשותיי משהו הראוי לגירוש מעולמו? אני לא מפחדת למות, אני לא מפחדת להיות לא מאושרת, אני מפחדת שלא יהיה חומר, גשמי ויציב, בית, כורסא, אוכל במקרר וחיבוק. מי אני בכלל? מה אני רוצה? איך אעשה זאת? תלישות. אני לא רוצה לזרום עם החיים אני רוצה ללכת בהם ברגל יציבה שמשאירה חותם בקרקע אמיתית אני רוצה להתקדם לא להתעופף מכאן לשם בלי שליטה זה היום שמבעית אותי ולא הלילה, כתבתי כאן לפני מספר ימים. אור היום מקרין על חוסר הוודאות של החיים, באור אנשים חיים, עובדים, לומדים, עושים, מדברים. בלילה העולם נעצר לנוח, מנוחת הלילה אהובה עליי בחוסר הציפיה שלה ממני לעשות, להחליט, על הלילה הנצחי החובק אני חולמת, חלקיקי החושך מצמצמים את המרחב המאיים של הפעולה. איך אחיה? האם יהיה לי בית? מי יחבק אותי כשהמרחב מחריד את נשמתי?
איך מצליחים לחיות? אני רוצה לדעת הכל כאן ועכשיו ומיד יש לי עבר, דברים שאני זוכרת, שחוויתי, ואין לי עתיד ניתן לשרטוט אנשים יודעים מה הם רוצים, מי הם, מה הם רוצים להיות, איך הם רוצים לחיות, אני ככה וככה, אני עושה כך וכך, זה וזה הם הדברים שאני אוהב. אני מרגישה מנוכרות אל החיים כל עוד זה נוגע אליי, לא מבינה איך אנשים מצליחים לחיות את שלהם אבל אם יבקשו בעצתי יהיו לי שלל לתת. על מה אני חולמת? חלומות אימה מתוקים שמרגיעים, על זיקנה ומוות, על נכות שתפטור אותי מלהתעמת, מלהתאמץ, מלפחד. על כבלים בתוכם ארגיש יציבות, קרקע, בלי חופש, בלי להחליט, בלי לטעות, חיי חפץ. קשה לי הערפל שמקדימה, ממה אתפרנס? האם יהיה לי בית? האם יהיה מישהו שאוכל לסמוך עליו שאם אפול יתפוס אותי? שאם אפול לא יראה בחולשותיי משהו הראוי לגירוש מעולמו? אני לא מפחדת למות, אני לא מפחדת להיות לא מאושרת, אני מפחדת שלא יהיה חומר, גשמי ויציב, בית, כורסא, אוכל במקרר וחיבוק. מי אני בכלל? מה אני רוצה? איך אעשה זאת? תלישות. אני לא רוצה לזרום עם החיים אני רוצה ללכת בהם ברגל יציבה שמשאירה חותם בקרקע אמיתית אני רוצה להתקדם לא להתעופף מכאן לשם בלי שליטה זה היום שמבעית אותי ולא הלילה, כתבתי כאן לפני מספר ימים. אור היום מקרין על חוסר הוודאות של החיים, באור אנשים חיים, עובדים, לומדים, עושים, מדברים. בלילה העולם נעצר לנוח, מנוחת הלילה אהובה עליי בחוסר הציפיה שלה ממני לעשות, להחליט, על הלילה הנצחי החובק אני חולמת, חלקיקי החושך מצמצמים את המרחב המאיים של הפעולה. איך אחיה? האם יהיה לי בית? מי יחבק אותי כשהמרחב מחריד את נשמתי?
