אין דבר שאנחנו עושים שהוא באמת טעות
גם ההתנסויות הקשות, המביכות, המשפילות והמעציבות ביותר, כולל אלו שמשאירות אותנו מרוסקים, נטולי כוחות ופצועים, הן למעשה שיקוף של המדרגה בה אנחנו עומדים בחיינו, לעומת המקום אליו אנחנו רוצים להגיע. כל התנסות שכזאת, כואבת ומתסכלת ככל שתהיה, טמון בה הידע וההבנה של מבנה נפשך ומארג רגשותיך, יותר משתמצאי בין שורות הספרים הנחשבים ביותר, ויותר משתוכלי לדלות מפי המדריכים החכמים ביותר. זה עוד לא אומר שזה לא כואב. הכאב, תהומי ככל שיהיה, הוא "בילד-אין" בהתנסות, ולמעשה אפילו הכרחי. תחשבי על הגוף שלנו. מנגנון הכאב הוא זה שעוזר לו לשרוד לאורך כל כך הרבה שנים. אם לא היינו מרגישים כאב, (ויש אנשים שיש להם מחלה פיזית כזאת), המוח שלנו לא היה מקבל איתות ממה עליו להמנע, והגוף שלנו היה נשחק ונפגם במהרה. כך גם הנפש. הדכאון, העצבות ושאר הסימפטומים, באים לאותת לנו שהמקום בו אנחנו נמצאים/האינטרקציה בה אנחנו שותפים, לא "עובדים" עבורנו. לא מתאימים למבנה הנפש שלנו, לקונסטרוקצית הרגשות הפרטית. וגם זה עוד לא אומר שפה הכל נגמר. הכאב הרגשי נשאר הרבה פעמים גם לאחר שניתחנו את הסיטואציה והבנו אותה מבחינה מנטלית. ואני אגלה לך משהו? זה מה-זה בסדר!!! כשאני עוברת גיהנום (וכן, מה לעשות שיצא לי לעבור כמה תקופות/התנסויות כאלו, בדרכי בחיים), אני מרשה לעצמי ללכת עם העצב עד הסוף. אני ממש מזקקת אותו לכדי: טחינת מוחם של החברים שלי, בכי דוהר ללא מעצורים, הסתגרות והכרזת שביתה כללית. אני כותבת, כועסת עד מוות ומקללת (בקול רם) את כל מי שהרע לי, ללא שום נסיון להיות "נעלה" או "חכמה". אני כועסת ועצובה כמו ילד קטן שאף אחד עוד לא אמר לו שצריך להתחשב בנסיבות/בחברה/באחר. אני נותנת מקום של כבוד לכאבי ורגשותיי, והולכת עם החרא עד הסוף. מסתובבת בפרצוף חמוץ גם כשלא נשאר בסביבה מי שיוכל להכיל זאת, ודואגת שאף אחד לא ייקח ממני את ימיי האבל הפרטיים שלי. אך לאורך כל זאת, אני מזכירה לעצמי, שכשהאש המאכלת את תחושותיי העזות תתחיל לדעוך, אני ארצה ללמוד את התהליכים שהביאו אותי למקום הזה, את הבחירות שעשיתי והדפוסים שאימצתי, ואני אנסה בכל כוחי להבין אותם ואת שורשם, בכדי להתחיל בפעם הבאה, ממדרגה אחת גבוה יותר. מדרגה אחת מודעת יותר. למעני. כמו שאני תופסת את רעיון הקיום האנושי, כל אחד מאתנו, חי בסופו של דבר עם עצמו בתוך עצמו. זה לא משנה אם את הולכת לישון בלילה עם בעלך, בן-זוגך, אהוב ליבך, חברתך הטובה, אחותך או אמא. בסופו של דבר, את נרדמת לעולם החלומות האישי שלך. אף אחד לא יכול לבוא אתך לדבירי התת מודע שלך. שם, זאת את. את יכולה לבחור להמשיך לברוח מהכאוס ששורר שם על ידי מליון דרכים להסחת הדעת, ואת יכולה להחליט שאת נכנסת לשם באומץ, לאט לאט, ומתחילה לעשות סדר, למענך. ככל שתביני יותר מי את, מה מניע אותך, מה היכולות שלך
ומה המגבלות שלך, כך תזכי לשלום במחוזותיך, לשלווה עצמית ולהערכה פנימית נרחבות יותר. הערכה שבונה בטחון עצמי ובשלב מאוחר יותר - שמחה. כשאת מפסידה - אל תפסידי גם את השיעור. באהבה
, גפן.
