עוד יבואו ימים
New member
לא רק ב"אח הגדול" גורמים לאנשים לקחת תרופות
פסיכיאטריות.
בעת האחרונה הוכנסו לתקנות הביטוח הלאומי כמה שינויים, שאושרו על ידי שר הרווחה והממונים על המוסד ותקציביו.
תקנות הביטוח הלאומי, למי שלא יודע, הוא הספר שלפיו קובעים אם אדם זכאי לאחוזי נכות, לקצבה חודשית או לסיוע אחר כלשהו בעקבות מחלתו.
מה שלא כתוב שם - לא קיים (כלומר, גם אם אתה נכה באמת, ומוגבל, אבל בספר אין תקנה ספציפית המתאימה לבעיה שלך - אתה תלוי ב"טוב לבם" של הרופאים בוועדה, ש"יתאימו" לך סעיף אחר). מצד שני, אם יש כמה תנאים לאותו סעיף - לא תוכל לקבל את האחוזים המתאימים לפגיעתך, אלא אם כן אתה עומד בכל הקריטריונים להם. וכאן בדיוק מתחילה הבעיה עם התיקון החדש.
התיקון שהוכנס עכשיו לתקנות נוגע לכמה עניינים של סעיפים נפשיים. כן, אפשר לקבל אחוזי נכות לא רק על פגיעות גופניות (נכות או לקות ראייה, שמיעה, הליכה וכדו) אלא גם על פגיעה נפשית כזאת או אחרת.
בחלק מהמקרים, הפגיעה הנפשית היא תוצאה של פגיעה גופנית כזתא או אחרת, או נלווית אליה, ובחלק- אין לה קשר לפגיעה אחרת.
השינוי המהותי הוא - שנטילת טיפול תרופתי - הופך להיות תנאי למתן אחוזי הנכות. מה זה אומר?
אובייקטיבית- זה אומר שאדם החולה במחלה נפשית, צריך לקבל את ה"תרופה" לה, ולכן סביר שיקבל טיפול תרופתי. מה גם, שאם לא נוטל תרופות, זה אומר שמחלתו לא קשה מספיק. ולכן אחוזי הנכות שלו יכולים להיות נמוכים יחסית, או לא להגיע לו בכלל.
מבחינה סובייקטיבית - אני רואה את זה כך: אם אתה באמת חולה, תוכיח. תיקח תרופות.
הסעיפים הבולטים, כמו שמביא ואתם ד"ר אילן טל בכתבה שפורסמה בויינט (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4201230,00.html) הם למשל מי שיש לו נכות נפשית בעקבות פוסט טראומה (מה שמכונה באופן מקצועי- הפרעת דחק פוסט-טראומטית) - אחד הקריטריונים להכיר בכך שזאת אכן נכות, הוא אם נוטל טיפול תרופתי. מקרה אחר - הוא מי שיש לו הפרעות אכילה (על כל המנגנון הנפשי המשתמע מכך) - עד כה היה מספיק שהיה כתוב ומוכח שיש הפרעת אכילה. עכשיו, הצטרף הקריטריון של "צורך בטיפול תרופתי קבוע". כלומר, אם לא נוטלים תרופות, זה כאילו "מבטל" את הזכאות לנכות. (ולמעשה, מבחינתם אולי אומר- שבכלל האדם אינו חולה או סובל)
ההחלטה החדשה מצטרפת לשורה של התנהגויות מקוממות ומשפילות של הביטוח הלאומי , שהבסיס שלהן הוא - תוכיח שאתה באמת .. (חולה, נכה, מוגבל, סובל).
למעשה, יוצרים כאן קריטריון כאילו אובייקטיבי (בדגש על כאילו) שמאפשר להעריך את חומרת המצב של המבקש.
מה הבעיה עם זה?
1. לא באמת אפשר להעריך לפי זה מצב. אי אפשר לומר היום שמי שנוטל תרופות באמת סובל יותר מאשר מישהו שלא. יש אנשים שלא אוהבים תרופות, יש מי שיש לו חשש פסיכולוגי מתרופות פסיכיאטריות, יש מי שמאמין בכוחו ורוצה "להילחם" בעצמו בבעיה, ולא "לוותר" לעצמו .
2. היעילות של התרופות אינה חד משמעית דווקא במקרים שבהם הוכנסו הסעיפים האלה. מי שסובלת מהפרעות אכילה למשל, בד"כ תפיק הרבה יותר תועלת מטיפול פסיכולוגי, וטיפול משפחתי. דווקא חלק מהתרופות הפסיכיאטריות הן מדכאות תאבון, ועלולות להגביר בעיית הפרעות אכילה, ומאידך גיסא, אלה המגבירות תיאבון עלולות להחמיר מאפייני בולימיה, למשל. חלק מהן גורמות להפרעות מצב רוח אחרות, שלא היו שם לכתחילה, ובכלל, לא התחלנו עדיין לדבר על כמות תופעות הלוואי שיש לחלק מהתרופות האלה, כולל אלה של הדור החדש.
כך גם מי שסובל מפוסט טראומה, כבר הוכח לא רק בארץ, בכמה וכמה עבודות גדולות, ש"חשיפה מתמשכת" (למשל במודל הsee far CBT של הפרופ' מולי להד, מודל קוגניטיבי התנהגותי) וגם בטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי התנהגותי מסוגים שונים, וכמו שמעיד גם ד"ר טל - גם היפנוזה ושיטות אחרות - יעילים יותר מאשר טיפול תרופתי.
3. הבעיה אולי הגדולה ביותר בעיניי היא - שיש כאן אוכלוסיה לכודה, שבויה, ששוב על גבה מנסים "להרוויח" או "לחסוך". רוב הבעיות הנפשיות (חרדה, דיכאון ושאר ספקטרום ההפרעות הרווחות) מטופלות הכי טוב והכי בהצלחה - באמצעות טיפול פסיכולוגי (עם או בלי תמיכה תרופתית, אבל קודם כל טיפול פסיכולוגי). אלא מה? הטיפול הפסיכולוגי יקר מאוד, ו.. הקופות אינן משתתפות בו, וגם סל הבריאות האישי (ביטוחים משלימים) משתתף רק בחלק קטן מאוד ממימונו.
אבל.. הטיפול התרופתי - הוא אמצעי זול, וקל, ולכאורה- גם קל למדידה - אם אדם מספיק חולה כדי לקחת תרופות, זה אומר שהוא חולה. אם לא לקוח, אולי הוא לא מספיק חולה? לומר שהוא לא מרגיש טוב - כל אחד יכול.
ובזה למעשה, מצטרפים השינויים האלה לגישה הכללית של המוסד לביטוח לאומי - מי שמידפק בשערינו - הוא בהכרח קודם כל שקרן. עכשיו, שיוכיח אחרת.
ו(אולי) כמו ב"אח הגדול" - ה"לקוחות" - המוגבלים, החולים - לכודים ב"כללי המשחק" שהמוסד מכתיב. ו.. אם הקריטריון לקבלת הנכות, או במילים מפורשות - הקצבה - הוא לשלם "מס שפתיים" כזה של לקחת תרופות, אני מניחה שיהיו כאלה שמראש יוותרו על האפשרות לגשת לקבל את זכויותיהם מן המוסד, מכיוון שלא יהיו מוכנים לקחת כדורים. ומצד שני, וזה יותר מדאיג מבחינתי - יהיו מי שלא תהיה להם ברירה. האנשים, בעיקר מעוטי היכולת, שהקושי הנפשי משפיע להם על שאר תחומי החיים (יכולת לעבוד, להתפרנס, לחיות) - ייאלצו להיכנע לדרישה הדרקונית הזאת של תנאי הזכאות, ו.. יפנו לקבלת סיוע תרופתי.
אני לא מעלה על דעתי מצב שבו יפנו לאנשים בעלי יכולת, ושאינם תלויים במוסד לצורך הקיום הבסיסי ביותר, ויַתנו להם תנאים כאלה.
ואיפה באה לידי ביטוי היכולת של אדם לבחור את הטיפול בו? ואיפה האפשרות לתת לחולה להחליט על גופו?
אני מרגישה ששוב משתמשים כאן באוכלוסיות החלשות ביותר בחברה פשוט כי אין להם ברירה. ושוב, כדי לחסוך בכסף, שהוא של האזרחים!. למעש,ה בונים על זה שאנשים לא יבואו לבקש את מה שהם זכאים לו, או .. שיהיו מוכנים לעשות כל מה שנדרש מהם כדי לעמוד בקריטריונים.
ורק כדי להבהיר, יש אנשים שטיפול תרופתי משנה את חייהם לטובה. יש מי שחייב את חייו לטיפול תרופתי. וזה בסדר גמור בעיניי. מי שבוחר בטיפול תרופתי - זה נהדר. זאת בחירה אישית, וחופשית. אבל מי שעלול לפנות לטיפול תרופתי מסיבות של לחץ כלכלי, למשל, זה דבר פסול בעיניי.
ובאמת, שאני משתדלת להיות כאן מאוד מאוד זהירה וקורקטית בניסוחים שלי. ברמה האישית זה פשוט מקומם אותי. זה ממוטט את כל יסודות החברה הסוציאליסטית, הדואגת לחלש וכו'.
זה דבר שאסור להרשות שיקרה!
פסיכיאטריות.
בעת האחרונה הוכנסו לתקנות הביטוח הלאומי כמה שינויים, שאושרו על ידי שר הרווחה והממונים על המוסד ותקציביו.
תקנות הביטוח הלאומי, למי שלא יודע, הוא הספר שלפיו קובעים אם אדם זכאי לאחוזי נכות, לקצבה חודשית או לסיוע אחר כלשהו בעקבות מחלתו.
מה שלא כתוב שם - לא קיים (כלומר, גם אם אתה נכה באמת, ומוגבל, אבל בספר אין תקנה ספציפית המתאימה לבעיה שלך - אתה תלוי ב"טוב לבם" של הרופאים בוועדה, ש"יתאימו" לך סעיף אחר). מצד שני, אם יש כמה תנאים לאותו סעיף - לא תוכל לקבל את האחוזים המתאימים לפגיעתך, אלא אם כן אתה עומד בכל הקריטריונים להם. וכאן בדיוק מתחילה הבעיה עם התיקון החדש.
התיקון שהוכנס עכשיו לתקנות נוגע לכמה עניינים של סעיפים נפשיים. כן, אפשר לקבל אחוזי נכות לא רק על פגיעות גופניות (נכות או לקות ראייה, שמיעה, הליכה וכדו) אלא גם על פגיעה נפשית כזאת או אחרת.
בחלק מהמקרים, הפגיעה הנפשית היא תוצאה של פגיעה גופנית כזתא או אחרת, או נלווית אליה, ובחלק- אין לה קשר לפגיעה אחרת.
השינוי המהותי הוא - שנטילת טיפול תרופתי - הופך להיות תנאי למתן אחוזי הנכות. מה זה אומר?
אובייקטיבית- זה אומר שאדם החולה במחלה נפשית, צריך לקבל את ה"תרופה" לה, ולכן סביר שיקבל טיפול תרופתי. מה גם, שאם לא נוטל תרופות, זה אומר שמחלתו לא קשה מספיק. ולכן אחוזי הנכות שלו יכולים להיות נמוכים יחסית, או לא להגיע לו בכלל.
מבחינה סובייקטיבית - אני רואה את זה כך: אם אתה באמת חולה, תוכיח. תיקח תרופות.
הסעיפים הבולטים, כמו שמביא ואתם ד"ר אילן טל בכתבה שפורסמה בויינט (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4201230,00.html) הם למשל מי שיש לו נכות נפשית בעקבות פוסט טראומה (מה שמכונה באופן מקצועי- הפרעת דחק פוסט-טראומטית) - אחד הקריטריונים להכיר בכך שזאת אכן נכות, הוא אם נוטל טיפול תרופתי. מקרה אחר - הוא מי שיש לו הפרעות אכילה (על כל המנגנון הנפשי המשתמע מכך) - עד כה היה מספיק שהיה כתוב ומוכח שיש הפרעת אכילה. עכשיו, הצטרף הקריטריון של "צורך בטיפול תרופתי קבוע". כלומר, אם לא נוטלים תרופות, זה כאילו "מבטל" את הזכאות לנכות. (ולמעשה, מבחינתם אולי אומר- שבכלל האדם אינו חולה או סובל)
ההחלטה החדשה מצטרפת לשורה של התנהגויות מקוממות ומשפילות של הביטוח הלאומי , שהבסיס שלהן הוא - תוכיח שאתה באמת .. (חולה, נכה, מוגבל, סובל).
למעשה, יוצרים כאן קריטריון כאילו אובייקטיבי (בדגש על כאילו) שמאפשר להעריך את חומרת המצב של המבקש.
מה הבעיה עם זה?
1. לא באמת אפשר להעריך לפי זה מצב. אי אפשר לומר היום שמי שנוטל תרופות באמת סובל יותר מאשר מישהו שלא. יש אנשים שלא אוהבים תרופות, יש מי שיש לו חשש פסיכולוגי מתרופות פסיכיאטריות, יש מי שמאמין בכוחו ורוצה "להילחם" בעצמו בבעיה, ולא "לוותר" לעצמו .
2. היעילות של התרופות אינה חד משמעית דווקא במקרים שבהם הוכנסו הסעיפים האלה. מי שסובלת מהפרעות אכילה למשל, בד"כ תפיק הרבה יותר תועלת מטיפול פסיכולוגי, וטיפול משפחתי. דווקא חלק מהתרופות הפסיכיאטריות הן מדכאות תאבון, ועלולות להגביר בעיית הפרעות אכילה, ומאידך גיסא, אלה המגבירות תיאבון עלולות להחמיר מאפייני בולימיה, למשל. חלק מהן גורמות להפרעות מצב רוח אחרות, שלא היו שם לכתחילה, ובכלל, לא התחלנו עדיין לדבר על כמות תופעות הלוואי שיש לחלק מהתרופות האלה, כולל אלה של הדור החדש.
כך גם מי שסובל מפוסט טראומה, כבר הוכח לא רק בארץ, בכמה וכמה עבודות גדולות, ש"חשיפה מתמשכת" (למשל במודל הsee far CBT של הפרופ' מולי להד, מודל קוגניטיבי התנהגותי) וגם בטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי התנהגותי מסוגים שונים, וכמו שמעיד גם ד"ר טל - גם היפנוזה ושיטות אחרות - יעילים יותר מאשר טיפול תרופתי.
3. הבעיה אולי הגדולה ביותר בעיניי היא - שיש כאן אוכלוסיה לכודה, שבויה, ששוב על גבה מנסים "להרוויח" או "לחסוך". רוב הבעיות הנפשיות (חרדה, דיכאון ושאר ספקטרום ההפרעות הרווחות) מטופלות הכי טוב והכי בהצלחה - באמצעות טיפול פסיכולוגי (עם או בלי תמיכה תרופתית, אבל קודם כל טיפול פסיכולוגי). אלא מה? הטיפול הפסיכולוגי יקר מאוד, ו.. הקופות אינן משתתפות בו, וגם סל הבריאות האישי (ביטוחים משלימים) משתתף רק בחלק קטן מאוד ממימונו.
אבל.. הטיפול התרופתי - הוא אמצעי זול, וקל, ולכאורה- גם קל למדידה - אם אדם מספיק חולה כדי לקחת תרופות, זה אומר שהוא חולה. אם לא לקוח, אולי הוא לא מספיק חולה? לומר שהוא לא מרגיש טוב - כל אחד יכול.
ובזה למעשה, מצטרפים השינויים האלה לגישה הכללית של המוסד לביטוח לאומי - מי שמידפק בשערינו - הוא בהכרח קודם כל שקרן. עכשיו, שיוכיח אחרת.
ו(אולי) כמו ב"אח הגדול" - ה"לקוחות" - המוגבלים, החולים - לכודים ב"כללי המשחק" שהמוסד מכתיב. ו.. אם הקריטריון לקבלת הנכות, או במילים מפורשות - הקצבה - הוא לשלם "מס שפתיים" כזה של לקחת תרופות, אני מניחה שיהיו כאלה שמראש יוותרו על האפשרות לגשת לקבל את זכויותיהם מן המוסד, מכיוון שלא יהיו מוכנים לקחת כדורים. ומצד שני, וזה יותר מדאיג מבחינתי - יהיו מי שלא תהיה להם ברירה. האנשים, בעיקר מעוטי היכולת, שהקושי הנפשי משפיע להם על שאר תחומי החיים (יכולת לעבוד, להתפרנס, לחיות) - ייאלצו להיכנע לדרישה הדרקונית הזאת של תנאי הזכאות, ו.. יפנו לקבלת סיוע תרופתי.
אני לא מעלה על דעתי מצב שבו יפנו לאנשים בעלי יכולת, ושאינם תלויים במוסד לצורך הקיום הבסיסי ביותר, ויַתנו להם תנאים כאלה.
ואיפה באה לידי ביטוי היכולת של אדם לבחור את הטיפול בו? ואיפה האפשרות לתת לחולה להחליט על גופו?
אני מרגישה ששוב משתמשים כאן באוכלוסיות החלשות ביותר בחברה פשוט כי אין להם ברירה. ושוב, כדי לחסוך בכסף, שהוא של האזרחים!. למעש,ה בונים על זה שאנשים לא יבואו לבקש את מה שהם זכאים לו, או .. שיהיו מוכנים לעשות כל מה שנדרש מהם כדי לעמוד בקריטריונים.
ורק כדי להבהיר, יש אנשים שטיפול תרופתי משנה את חייהם לטובה. יש מי שחייב את חייו לטיפול תרופתי. וזה בסדר גמור בעיניי. מי שבוחר בטיפול תרופתי - זה נהדר. זאת בחירה אישית, וחופשית. אבל מי שעלול לפנות לטיפול תרופתי מסיבות של לחץ כלכלי, למשל, זה דבר פסול בעיניי.
ובאמת, שאני משתדלת להיות כאן מאוד מאוד זהירה וקורקטית בניסוחים שלי. ברמה האישית זה פשוט מקומם אותי. זה ממוטט את כל יסודות החברה הסוציאליסטית, הדואגת לחלש וכו'.
זה דבר שאסור להרשות שיקרה!
