לא שכחתי אתכם יקרים....
אני קוראת אתכם כל יום - אפילו מס´ פעמים ביום. קשה לי לכתוב. קשה לי להביע את עצמי אפילו בפני עצמי. לפעמים אני קצת מקנאה ביכולות שיש כאן למשתתפים לשפוך על הנייר (מקלדת...) את אשר על ליבם ואילו אני שתמיד כתבתי ומצאתי פורקן במילים ובאותיות פתאום אני מוצאת את עצמי ללא יכולות. לבי מתכווץ כל יום מס´ פעמים בכאב עז. כאב ותחושת הזדהות עם ההמונים המצטרפים למשפחת השכול. ערב ליל הסדר ביקרתי את קברו של אבי. רצתי אליו כאחוזת אמוק לספר לו שמעין - נכדתו האהובה - מדקלמת את "מה נשתנה" במלואו וללא שגיאות. כן אבא. הנכדה שלך כבר בת שלוש וחצי והיא תעמוד על הכסא בפני כל האורחים ותשיר מה נשתנה... ואתה לא תשמע. אולי בעצם כן תשמע... אולי תגיע ותצפה בנו יושבים סביב שולחן ליל הסדר... אולי. הלוואי. אז אני שרתי לך אבא את מה נשתנה. כמו שהייתי ילדה קטנה ואתה ואני תכננו כיצד נפתיע את כולם בשירתי. והפתענו אותם אבא. אתה זוכר? אני שרתי את מה נשתנה בקול צלול ורם ואתה כל כך התגאת בי. אתה אבא שלי למרות שלא היית אדם דתי או אדם מאמין אהבת את המסורת והחגים בכלל וחג הפסח בפרט. חגגנו את ליל הסדר בדיוק כפי שאהבת. לא מדלגים על שום שורה, גם אחרי האוכל, שרים את כל השירים. הכל בשבילך אבא. בשביל שאולי אתה מרחף אי שם מעלנו וצופה בנו חגיגיים, מאוחדים, מלוכדים, אוהבים, מתגעגעים.... יש לי כאבים חזקים במפתח הלב אבא. אני זקוקה לך כל כך להתייעץ איתך, לשאול אותך. הרופאה שלחה אותי למכון הלב. אולי הלב.... ואולי אבא זו המועקה? הכאב? הגעגוע? אולי כל אלו ביחד גורמים לי לכאבים העזים הללו שלא נותנים לי מנוח? איפה אתה אבא? אני מוצאת את עצמי לפעמים נוסעת במהירות שיא מבלי להתחשב בתמרורי הדרך או בתנאי הדרך וכולי מטרה אחת - להגיע אלייך, אל ביתך החדש ולפרוק את לבי. ואז אני מגיעה. ומה עכשיו ? אני מרגישה שאני נוסעת פול גז בניוטרל.... עומדת מול קברך ואין לי מה להגיד. אני רק שרה לך את מה נשתנה. בוהה בעננים ומנסה בכל כוחי לדמיין את פרצופך המאיר מבעדם. לפעמים אני מצליחה. רואה אותך מנופף לי לשלום ומחייך אלי. לפעמים לא. וכואב לי אבא. רק כואב לי. והכאב הוא כבר לא נפשי בלבד. הוא פיזי. קורע אותי. כואב לי אבא.
אני קוראת אתכם כל יום - אפילו מס´ פעמים ביום. קשה לי לכתוב. קשה לי להביע את עצמי אפילו בפני עצמי. לפעמים אני קצת מקנאה ביכולות שיש כאן למשתתפים לשפוך על הנייר (מקלדת...) את אשר על ליבם ואילו אני שתמיד כתבתי ומצאתי פורקן במילים ובאותיות פתאום אני מוצאת את עצמי ללא יכולות. לבי מתכווץ כל יום מס´ פעמים בכאב עז. כאב ותחושת הזדהות עם ההמונים המצטרפים למשפחת השכול. ערב ליל הסדר ביקרתי את קברו של אבי. רצתי אליו כאחוזת אמוק לספר לו שמעין - נכדתו האהובה - מדקלמת את "מה נשתנה" במלואו וללא שגיאות. כן אבא. הנכדה שלך כבר בת שלוש וחצי והיא תעמוד על הכסא בפני כל האורחים ותשיר מה נשתנה... ואתה לא תשמע. אולי בעצם כן תשמע... אולי תגיע ותצפה בנו יושבים סביב שולחן ליל הסדר... אולי. הלוואי. אז אני שרתי לך אבא את מה נשתנה. כמו שהייתי ילדה קטנה ואתה ואני תכננו כיצד נפתיע את כולם בשירתי. והפתענו אותם אבא. אתה זוכר? אני שרתי את מה נשתנה בקול צלול ורם ואתה כל כך התגאת בי. אתה אבא שלי למרות שלא היית אדם דתי או אדם מאמין אהבת את המסורת והחגים בכלל וחג הפסח בפרט. חגגנו את ליל הסדר בדיוק כפי שאהבת. לא מדלגים על שום שורה, גם אחרי האוכל, שרים את כל השירים. הכל בשבילך אבא. בשביל שאולי אתה מרחף אי שם מעלנו וצופה בנו חגיגיים, מאוחדים, מלוכדים, אוהבים, מתגעגעים.... יש לי כאבים חזקים במפתח הלב אבא. אני זקוקה לך כל כך להתייעץ איתך, לשאול אותך. הרופאה שלחה אותי למכון הלב. אולי הלב.... ואולי אבא זו המועקה? הכאב? הגעגוע? אולי כל אלו ביחד גורמים לי לכאבים העזים הללו שלא נותנים לי מנוח? איפה אתה אבא? אני מוצאת את עצמי לפעמים נוסעת במהירות שיא מבלי להתחשב בתמרורי הדרך או בתנאי הדרך וכולי מטרה אחת - להגיע אלייך, אל ביתך החדש ולפרוק את לבי. ואז אני מגיעה. ומה עכשיו ? אני מרגישה שאני נוסעת פול גז בניוטרל.... עומדת מול קברך ואין לי מה להגיד. אני רק שרה לך את מה נשתנה. בוהה בעננים ומנסה בכל כוחי לדמיין את פרצופך המאיר מבעדם. לפעמים אני מצליחה. רואה אותך מנופף לי לשלום ומחייך אלי. לפעמים לא. וכואב לי אבא. רק כואב לי. והכאב הוא כבר לא נפשי בלבד. הוא פיזי. קורע אותי. כואב לי אבא.