לא תוסיפו
אחד הפסוקים בפרשת "ואתחנן" שתיקרא בשבת (שבלא פאתוס נאמר, כי יש בה פסוקים ומקטעים שלמים שהן מיסודות האמונה היהודית) הוא הפסוק, שבמבט ראשוני מפתיע מבחינה דתית ורעיונית יחד: "לֹא תֹסִפוּ עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ...". מבחינה תורנית ציווי זה הוא יסודי, שכן הוא חוזר למשנה-תוקף (ולא נכנס כרגע מה חידושו ההלכתי בשנית) גם בפרשת "ראה".
בעוד שהאיסור להחסיר מצוות שניתנו מובן פחות או יותר (אם כי גם בו יש תמיהה: מה החידוש בזה?) הרי שהאיסור בהוספה על מצוות התורה מתמיה. מבחינה זו, לכאורה, כל המוסיף בעבודת האל הרי זה משובח.
נראה לומר, כי בעומק הדבר, וכך נראה גם בפשט הפסוקים, כל הוספה על המצוות תביא בהכרח לאובדנן, בין אם לאלתר ובין אם לאחר זמן. הפסוק הבא לאחר (מכלול) ציווי: "לא תוסיפו" הוא: "עֵינֵיכֶם הָרֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' בְּבַעַל פְּעוֹר..", המקרא, כך נראה, מקשר בין איסור זה לחטא בשיטים. חטא זה כידוע, היה עבודה זרה שהחלה בזנות עם בנות מדיין. סוג הפולחן ל"אל" כנעני זה - "הבעל" - היה בעשיית צרכים לפניו ("פעור" - דמיינו את ההקשר). לא כל אלו אשר חטאו בפולחן זה, מטבע הדברים, וכך מדרשות חז"ל, כיוונו לשם עבודה זרה, אלא אפילו ההיפך - לבזות אותה. אלא, שכדרכן של עבירות, הן מתחילות בכוונה טובה אינדיבידואלית המתדרדרת בפועל לאסון קולקטיבי. כך הוא בענין ההוספה על המצוות: הכוונה אולי טובה, אך סופו של המוסיף שיגרע (והדוגמאות המקראיות הן רבות). הסבר זה תקף לא רק למצוות מסוימות אלא הוא גורף.
קיימות תנועות ודתות הדוגלות ב"אסכטיזם" כדרך אידיאלית המביאה לתכלית, אשר מקורן עוד בפילוסופיה היוונית. תנועות ודתות אלו רואות בגוף ובטבע האדם חולה רעה שיש לדכא (אפלטון: "סומה - סמה" - הגוף הוא הקבר), כנגדן עומדת היהדות בגאון נף תנופף, לא תשוח ולא תזיח ממנו נזח. התורה ניתנה לבני אדם בעלי צרכים ונטיות, ולא למלאכים. ציוויי התורה המגבילים גם כך את האדם, הם עדיין בגדר "גזירות שהציבור יכול לעמוד בהן", וגם בזה קיים מאבק מתמיד בין ציויים אלו ליצרו, טבעו ואופיו של האדם. כל תוספת ולו קטנה עלולה לערער את ה"באלנס" העדין הזה גם כך. הרמב"ם, שאינו מאלו שמרבים "להתרשם ולהסחף" ובטח לא בחלוקת ציונים למאמרי חז"ל, כשהוא מביא ("שמונה פרקים לרמב"ם") את המאמר בתלמוד הירושלמי: "אָמַר רַב אִידִי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק לֹא דַיֶּךָ בְּמַה שֶּׁאָסְרָה תּוֹרָה, אֶלָּא שָׁאַתָּה אוֹסֵר עָלֶיךָ דְּבָרִים אֲחֵרִים"? כותב: "לֹא שָׁמַעְתִּי כְּלָל יוֹתֵר נִפְלָא מִמֶּנּוּ".
אחד הפסוקים בפרשת "ואתחנן" שתיקרא בשבת (שבלא פאתוס נאמר, כי יש בה פסוקים ומקטעים שלמים שהן מיסודות האמונה היהודית) הוא הפסוק, שבמבט ראשוני מפתיע מבחינה דתית ורעיונית יחד: "לֹא תֹסִפוּ עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ...". מבחינה תורנית ציווי זה הוא יסודי, שכן הוא חוזר למשנה-תוקף (ולא נכנס כרגע מה חידושו ההלכתי בשנית) גם בפרשת "ראה".
בעוד שהאיסור להחסיר מצוות שניתנו מובן פחות או יותר (אם כי גם בו יש תמיהה: מה החידוש בזה?) הרי שהאיסור בהוספה על מצוות התורה מתמיה. מבחינה זו, לכאורה, כל המוסיף בעבודת האל הרי זה משובח.
נראה לומר, כי בעומק הדבר, וכך נראה גם בפשט הפסוקים, כל הוספה על המצוות תביא בהכרח לאובדנן, בין אם לאלתר ובין אם לאחר זמן. הפסוק הבא לאחר (מכלול) ציווי: "לא תוסיפו" הוא: "עֵינֵיכֶם הָרֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' בְּבַעַל פְּעוֹר..", המקרא, כך נראה, מקשר בין איסור זה לחטא בשיטים. חטא זה כידוע, היה עבודה זרה שהחלה בזנות עם בנות מדיין. סוג הפולחן ל"אל" כנעני זה - "הבעל" - היה בעשיית צרכים לפניו ("פעור" - דמיינו את ההקשר). לא כל אלו אשר חטאו בפולחן זה, מטבע הדברים, וכך מדרשות חז"ל, כיוונו לשם עבודה זרה, אלא אפילו ההיפך - לבזות אותה. אלא, שכדרכן של עבירות, הן מתחילות בכוונה טובה אינדיבידואלית המתדרדרת בפועל לאסון קולקטיבי. כך הוא בענין ההוספה על המצוות: הכוונה אולי טובה, אך סופו של המוסיף שיגרע (והדוגמאות המקראיות הן רבות). הסבר זה תקף לא רק למצוות מסוימות אלא הוא גורף.
קיימות תנועות ודתות הדוגלות ב"אסכטיזם" כדרך אידיאלית המביאה לתכלית, אשר מקורן עוד בפילוסופיה היוונית. תנועות ודתות אלו רואות בגוף ובטבע האדם חולה רעה שיש לדכא (אפלטון: "סומה - סמה" - הגוף הוא הקבר), כנגדן עומדת היהדות בגאון נף תנופף, לא תשוח ולא תזיח ממנו נזח. התורה ניתנה לבני אדם בעלי צרכים ונטיות, ולא למלאכים. ציוויי התורה המגבילים גם כך את האדם, הם עדיין בגדר "גזירות שהציבור יכול לעמוד בהן", וגם בזה קיים מאבק מתמיד בין ציויים אלו ליצרו, טבעו ואופיו של האדם. כל תוספת ולו קטנה עלולה לערער את ה"באלנס" העדין הזה גם כך. הרמב"ם, שאינו מאלו שמרבים "להתרשם ולהסחף" ובטח לא בחלוקת ציונים למאמרי חז"ל, כשהוא מביא ("שמונה פרקים לרמב"ם") את המאמר בתלמוד הירושלמי: "אָמַר רַב אִידִי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק לֹא דַיֶּךָ בְּמַה שֶּׁאָסְרָה תּוֹרָה, אֶלָּא שָׁאַתָּה אוֹסֵר עָלֶיךָ דְּבָרִים אֲחֵרִים"? כותב: "לֹא שָׁמַעְתִּי כְּלָל יוֹתֵר נִפְלָא מִמֶּנּוּ".
