לבד צולעת אבל מתגברת../images/Emo140.gif
כנראה מיהרתי לאמץ את הרגל הפגועה ולחזור כמעט לשיגרה, למעט הפעילות בחדר הכושר שהרופא אסר לחלוטין. שלחתי חזרה את בת דודתי שהיתה, התעקשתי שאחותי צריכה לנסוע לחופשה המתוכננת לחו"ל. ואז חלתה המטפלת של אמא והבריזה לי והמלאך השומר עליי החברה של אמא נסעה לטפל בנכדיה ואחי עסוק והידיד שכתבתי לכם עליו פעם כבר אינו ידיד יותר ונשארתי לבד עם אמא לסוף שבוע ארוך. אז הצלחתי להשיג מנקה ברגע האחרון, להיום בבוקר. וכשצילצל השעון בשש בבוקר למרות שכהרגלי כבר הייתי עירה לא הצלחתי לקום מהמיטה הרגל היתה נפוחה וכואבת. וגרוע יותר באמצע הלילה התעוררתי מכאב חד בשוק של הרגל השנייה ( זו שפגועה מהתאונה לפני עשר שנים) ולכן לא יכולתי לעמוד על הרגליים, שעה שכבתי חסרת אונים ואז שמעתי את אמא וכמו פנתר זינקתי מתעלמת מהכאב שאפפני. הגעתי מאוחר מדי ואמא כבר היתה על הריצפה ואלוהים יודע איך הצלחתי לבסוף להרימה אחרי שעשיתי משהו מאוד " בוגר" - צעקתי עליה מהפאניקה שהייתי ואחר כך חיבקתי אותה חזק חזק. כשהמנקה הגיעה ואמא היתה עדיין נסערת ולא הבינה את ההוראות שלי ולא הצלחתי להושיבה בכסא הגלגלים העוזרת וביתב עזרו לנו וחשתי בגב את מבטי הרחמיים שלה כלפיי, דבר שבדרך כלל מקומם אותי. לא הפעם נכנעתי לרחמיים האלו ועטפתי עצמי בכסות שאינה הולמת אותי של רחמיים עצמיים. לבדיתי לבדיתי ובכיתי. התחושה היתה , כפי שהמשורר הלאומי הטיב לתאר של " כולם סחב הרוח כולם נשא האור" ורק אני פה לבד בדד. יכולתי להמשיך ולהתבוסס ברחמיים עצמיים עד להקיא ואפילו לשיר את זוהר ארגוב " בדד אלי... בלי עתיד בלי תקווה" אבל, כשדידתי לחנות ראיתי חתולת רחוב יפה שישבה לה אצילית הגם שהיא חתולת ביבים וניקתה פרוותה הבוהקת והביטה בי כשהתקרבתי ויופייה ועוצמתה ועצמאותה החזירו לי את העשתונות שאיבדתי וחזרתי לעצמי. אני אתגבר! שבת שלום לכולם והרבה אהבה
כנראה מיהרתי לאמץ את הרגל הפגועה ולחזור כמעט לשיגרה, למעט הפעילות בחדר הכושר שהרופא אסר לחלוטין. שלחתי חזרה את בת דודתי שהיתה, התעקשתי שאחותי צריכה לנסוע לחופשה המתוכננת לחו"ל. ואז חלתה המטפלת של אמא והבריזה לי והמלאך השומר עליי החברה של אמא נסעה לטפל בנכדיה ואחי עסוק והידיד שכתבתי לכם עליו פעם כבר אינו ידיד יותר ונשארתי לבד עם אמא לסוף שבוע ארוך. אז הצלחתי להשיג מנקה ברגע האחרון, להיום בבוקר. וכשצילצל השעון בשש בבוקר למרות שכהרגלי כבר הייתי עירה לא הצלחתי לקום מהמיטה הרגל היתה נפוחה וכואבת. וגרוע יותר באמצע הלילה התעוררתי מכאב חד בשוק של הרגל השנייה ( זו שפגועה מהתאונה לפני עשר שנים) ולכן לא יכולתי לעמוד על הרגליים, שעה שכבתי חסרת אונים ואז שמעתי את אמא וכמו פנתר זינקתי מתעלמת מהכאב שאפפני. הגעתי מאוחר מדי ואמא כבר היתה על הריצפה ואלוהים יודע איך הצלחתי לבסוף להרימה אחרי שעשיתי משהו מאוד " בוגר" - צעקתי עליה מהפאניקה שהייתי ואחר כך חיבקתי אותה חזק חזק. כשהמנקה הגיעה ואמא היתה עדיין נסערת ולא הבינה את ההוראות שלי ולא הצלחתי להושיבה בכסא הגלגלים העוזרת וביתב עזרו לנו וחשתי בגב את מבטי הרחמיים שלה כלפיי, דבר שבדרך כלל מקומם אותי. לא הפעם נכנעתי לרחמיים האלו ועטפתי עצמי בכסות שאינה הולמת אותי של רחמיים עצמיים. לבדיתי לבדיתי ובכיתי. התחושה היתה , כפי שהמשורר הלאומי הטיב לתאר של " כולם סחב הרוח כולם נשא האור" ורק אני פה לבד בדד. יכולתי להמשיך ולהתבוסס ברחמיים עצמיים עד להקיא ואפילו לשיר את זוהר ארגוב " בדד אלי... בלי עתיד בלי תקווה" אבל, כשדידתי לחנות ראיתי חתולת רחוב יפה שישבה לה אצילית הגם שהיא חתולת ביבים וניקתה פרוותה הבוהקת והביטה בי כשהתקרבתי ויופייה ועוצמתה ועצמאותה החזירו לי את העשתונות שאיבדתי וחזרתי לעצמי. אני אתגבר! שבת שלום לכולם והרבה אהבה