לבד.
"אל תבכי" לחשת לי אחרי שהרגשתי את ידייך מונחות בעדינות על מותני. "בבקשה אל.." לחשתי בחזרה, "אל תדברי" נשמעה תחינה בקולך. הסתובבתי אליך, ואתה, הסטת את מבטך, לא יכולת להביט ישירות אלי, כאילו הייתי מדוזה. פחדת מהתוצאות, לא ידעת איך להתמודד עם זה, איך להתמודד איתי. "יהיה בסדר" אמרתי לך, עם חצי חיוך מזויף, העזת והסתכלת עלי, מבויש ומפוחד, הסתכלת הישר אל תוכי, וראיתי את ניצוץ העצב השורר בעינייך, ראיתי את האדום שהשתלט על פניך, את הרטיבות שעוד נשארה מבכייך. "אני לא מוותרת, יקח זמן אבל.." וממש כמו בסרטים הרומנטיים הנחת את אצבעתך על פי, סימנת לי לשתוק, שעכשיו תורך לדבר, חיבקת אותי חזק אליך, חיבוק הבהרה שאינך רוצה לעזוב ולחשת את מה שהייתה צריכה לשמוע בקול עבה וסמכותי "זה לא משנה מה יקרה, אני פה, תמיד" ופרצתי בבכי, לא יכולתי לעצור את הדמעות מלצאת. ואתה, אתה רק חיבקת אותי, חזק יותר ויותר ולמרות שהרגשתי שאני מרפה, לא נתת לי לוותר, הרגעת אותי, רק מעצם היותך שם. ואני, נשמתי עמוק, נשימה שסחררה, התנתקתי ממך, בצורה מהירה וכואבת, יצאתי מידיך והתחלתי לצעוק "אני לא צריכה את זה עכשיו, אני לא מחפשת רחמים" צעקתי בעוד הדמעות כבר מסרבות לרדת, הפלתי עליך את הפצצה, ואתה שלא הבנת מאיפה זה הגיע הסתכלת עלי במבט מופתע, במבט המום. הסתכלתי עליך, בלי באמת לראות, עד שנתקלתי בעינייך, וראיתי את אותו מבט. ברגע, השתתקתי, התישבתי על הרצפה ופשוט התנתקתי, ממך, ממני מהכל. אך קולך החנוק, ותזוזותיך הרועדות העירו אותי, ושמעתי אותך יוצא, רציתי לצעוק אליך, שלא תעז לחזור, שלא תחשוב עלי יותר. רציתי לצרוח שאני לא צריכה אותך, שאני רק רוצה לבד. ואז הרגשתי את אותה הצמרמורת, אותה צמרמורת שנגרמה מחום גופך שהתקרב אל גופי הקפוא, התיישבת לידי והסטת את מבטי אליך, לא הסכמת לוותר, לא ניסית להסתכל בעיניי, ידעת שכרגע, אין כלום מאחוריהן, אבל רק רצית לנסות, ואמרת לי, בקול כנוע, בקול צרוד ורועד "אני אוהב אותך" ומיצית את הרגע, נישקת אותי והרגשתי איך שאתה חודר אלי, איך שאתה אני, ואני אתה, כמו שהיה תמיד. הפסקת ואפילו בלי להסתכל על פני קמת בדרכך ללכת, לעזבני לנפשי, ואני הרמתי את ידי שהייתה חלשה מכניעה, הרגשתי את גופי רועד מעצב ותפסתי בחולצתך, ידעתי שזו הזדמנות יחידה ומשכתי אותך אלי, איפה שתמיד רציתי שתהיה, ונשקתי לך, נשיקה תמימה מאהבה, חייכת פתאום ואמרת בלחש נוגע "אני רואה שחזרת אלינו.."
"אל תבכי" לחשת לי אחרי שהרגשתי את ידייך מונחות בעדינות על מותני. "בבקשה אל.." לחשתי בחזרה, "אל תדברי" נשמעה תחינה בקולך. הסתובבתי אליך, ואתה, הסטת את מבטך, לא יכולת להביט ישירות אלי, כאילו הייתי מדוזה. פחדת מהתוצאות, לא ידעת איך להתמודד עם זה, איך להתמודד איתי. "יהיה בסדר" אמרתי לך, עם חצי חיוך מזויף, העזת והסתכלת עלי, מבויש ומפוחד, הסתכלת הישר אל תוכי, וראיתי את ניצוץ העצב השורר בעינייך, ראיתי את האדום שהשתלט על פניך, את הרטיבות שעוד נשארה מבכייך. "אני לא מוותרת, יקח זמן אבל.." וממש כמו בסרטים הרומנטיים הנחת את אצבעתך על פי, סימנת לי לשתוק, שעכשיו תורך לדבר, חיבקת אותי חזק אליך, חיבוק הבהרה שאינך רוצה לעזוב ולחשת את מה שהייתה צריכה לשמוע בקול עבה וסמכותי "זה לא משנה מה יקרה, אני פה, תמיד" ופרצתי בבכי, לא יכולתי לעצור את הדמעות מלצאת. ואתה, אתה רק חיבקת אותי, חזק יותר ויותר ולמרות שהרגשתי שאני מרפה, לא נתת לי לוותר, הרגעת אותי, רק מעצם היותך שם. ואני, נשמתי עמוק, נשימה שסחררה, התנתקתי ממך, בצורה מהירה וכואבת, יצאתי מידיך והתחלתי לצעוק "אני לא צריכה את זה עכשיו, אני לא מחפשת רחמים" צעקתי בעוד הדמעות כבר מסרבות לרדת, הפלתי עליך את הפצצה, ואתה שלא הבנת מאיפה זה הגיע הסתכלת עלי במבט מופתע, במבט המום. הסתכלתי עליך, בלי באמת לראות, עד שנתקלתי בעינייך, וראיתי את אותו מבט. ברגע, השתתקתי, התישבתי על הרצפה ופשוט התנתקתי, ממך, ממני מהכל. אך קולך החנוק, ותזוזותיך הרועדות העירו אותי, ושמעתי אותך יוצא, רציתי לצעוק אליך, שלא תעז לחזור, שלא תחשוב עלי יותר. רציתי לצרוח שאני לא צריכה אותך, שאני רק רוצה לבד. ואז הרגשתי את אותה הצמרמורת, אותה צמרמורת שנגרמה מחום גופך שהתקרב אל גופי הקפוא, התיישבת לידי והסטת את מבטי אליך, לא הסכמת לוותר, לא ניסית להסתכל בעיניי, ידעת שכרגע, אין כלום מאחוריהן, אבל רק רצית לנסות, ואמרת לי, בקול כנוע, בקול צרוד ורועד "אני אוהב אותך" ומיצית את הרגע, נישקת אותי והרגשתי איך שאתה חודר אלי, איך שאתה אני, ואני אתה, כמו שהיה תמיד. הפסקת ואפילו בלי להסתכל על פני קמת בדרכך ללכת, לעזבני לנפשי, ואני הרמתי את ידי שהייתה חלשה מכניעה, הרגשתי את גופי רועד מעצב ותפסתי בחולצתך, ידעתי שזו הזדמנות יחידה ומשכתי אותך אלי, איפה שתמיד רציתי שתהיה, ונשקתי לך, נשיקה תמימה מאהבה, חייכת פתאום ואמרת בלחש נוגע "אני רואה שחזרת אלינו.."
