לבד בחשכה. ללא האור, ללא השמחה. לבד עם החשכה ורק העצב שכיסה, את פניה עטף והדם שוב נטף. את הסכין זורקת, פוחדת לסגת קמה והולכת לעבר השקיעה שם אין חשכה שם היא לא לבדה אני יודעת שהרמה מאוד נמוכה, והשיר קטוע בחלקו פשוט רציתי לפרוק קצת.
בעצם אנחנו אף פעם לא לבד ותמיד לבד. גם אם נכתוב משפט או שניים, גם אם נזרוק איזו מילה או אות עצם הפורקן שחבוי בכתיבה אנחנו מוצאים את עצמנו חלק ממשהו, קבוצה או פורום האומץ להעלות את כתבי המגירה אל האור זה כוח שלא כל אחד יכול. ובך יש את הכח!
שבעצם אנחנו אף פעם לא לבד לבד.תמיד יש מישהו איתנו,ובכל זאת מרגישים (אני לפחות) בודדים. האמת שזה לא היה במגירה,זה נכתב על השניה הייתי פשוט חייבת להוציא את זה. ותודה רבה..
ללא תחושת הלבד לא נדע שהחיים קשים אם לא נדע שהחיים קשים נחשוב שהחיים קלים ואם החיים קלים אין טעם לחיים ואם אין טעם לחיים אז אנחנו מתים ואם אנחנו מתים אז הלבד כבר לא משנה סתם משהו לחשוב עליו
