לבנה
תמיד היא משגיחה מלמעלה על ראשנו, שלא ניפול, שלא ניפגע. תמיד היא מביטה בנו, בכל מעשינו, בכל רגע, בכל שניה. ובלילות- בדידות, כשחלומות ילדות חוזרים אלינו, היא מנענעת את ראשה, וחיוך קל נמרח על שפתיה. חיוך כמו של מישהי שכבר הייתה כאן, ראתה את זה, הייתה בסרט שכזה. וממש כמו אימא, היא שומרת על בניה, אנחנו, מפני הסכנות שמביא איתו הלילה, מאירה את דרכנו בעזרת אחיה- הכוכבים. ומעריפה כלפינו קסם מסוים, קסם שלא ניתן להסביר במילים. ואנחנו מנסים להגיע עליה, אל הקסם , אל העליונות , אל החיים , ואפילו הגענו פעם אחת, תקענו בה דגל, ועדיין לא הצלחנו להבין... ופעם בחודש היא עגולה, היא שלמה עם עצמה. היא בטוחה שהיא עשתה את העבודה כפי שרגשות האם ציוו אליה. ואז? ואז היא רואה אותנו, ומתייסרת על טעיותיה. היא שואלת את עצמה, איך זה שהוא איבד רגל, הוא רק בן 19, ואיך זה שההיא הפילה את עוברה. היא שואלת את עצמה, איך זה שלילד בן 3 אין מה לאכול, וילד בן 4 , מכיר את המושג "מלחמה". והיא בוכה שם למעלה. בוכה עלינו, על הילדים. ובחורף, כשכולנו שמחים לראות גשם ראשון, בפנים בתוכינו, כולנו עצובים. כי אלו דמעותיה ששוטפות את העולם, וכך גם את ליבנו מכל צער וכאב, ומביאות עימן תקווה חדשה, שמתנפצת שוב, כל פעם, בשנה... ואם כל אחד ישתדל, אפילו קצת, ממש ינסה, לרצות את אמא-לבנה, יחד נצליח כולנו, לגרום שסוף סוף יעלה חיוך על פרצופה.
תמיד היא משגיחה מלמעלה על ראשנו, שלא ניפול, שלא ניפגע. תמיד היא מביטה בנו, בכל מעשינו, בכל רגע, בכל שניה. ובלילות- בדידות, כשחלומות ילדות חוזרים אלינו, היא מנענעת את ראשה, וחיוך קל נמרח על שפתיה. חיוך כמו של מישהי שכבר הייתה כאן, ראתה את זה, הייתה בסרט שכזה. וממש כמו אימא, היא שומרת על בניה, אנחנו, מפני הסכנות שמביא איתו הלילה, מאירה את דרכנו בעזרת אחיה- הכוכבים. ומעריפה כלפינו קסם מסוים, קסם שלא ניתן להסביר במילים. ואנחנו מנסים להגיע עליה, אל הקסם , אל העליונות , אל החיים , ואפילו הגענו פעם אחת, תקענו בה דגל, ועדיין לא הצלחנו להבין... ופעם בחודש היא עגולה, היא שלמה עם עצמה. היא בטוחה שהיא עשתה את העבודה כפי שרגשות האם ציוו אליה. ואז? ואז היא רואה אותנו, ומתייסרת על טעיותיה. היא שואלת את עצמה, איך זה שהוא איבד רגל, הוא רק בן 19, ואיך זה שההיא הפילה את עוברה. היא שואלת את עצמה, איך זה שלילד בן 3 אין מה לאכול, וילד בן 4 , מכיר את המושג "מלחמה". והיא בוכה שם למעלה. בוכה עלינו, על הילדים. ובחורף, כשכולנו שמחים לראות גשם ראשון, בפנים בתוכינו, כולנו עצובים. כי אלו דמעותיה ששוטפות את העולם, וכך גם את ליבנו מכל צער וכאב, ומביאות עימן תקווה חדשה, שמתנפצת שוב, כל פעם, בשנה... ואם כל אחד ישתדל, אפילו קצת, ממש ינסה, לרצות את אמא-לבנה, יחד נצליח כולנו, לגרום שסוף סוף יעלה חיוך על פרצופה.