גם אצלי ה- n הוא די קטן
אבל כן. לגבי בגדים - לא אני ולא אף אחת מחברותי נעולה על "מותג" יוקרתי כלשהו. גם הילדות - בבית ספר - ממה שאני יכולה לראות הרוב המוחלט של הילדים נועלים נעלים ברמה שקונים ב payless shoe source. לא כמו בישראל, שאיכשהו יש לחץ חברתי בבתי הספר לנעלי "נייק" (כך היה בילדותי. עכשיו בטח יש מותגים יותר נחשבים)
רכבים? אני נוהגת בטויוטה פריוס בת 12 (מודל 2006). מעולם לא עלה על דעתי להחליף אותה לפני שתתפגר. היא נוסעת היטב, המזגן והרדיו עובדים. היא חסכונית בדלק. מה עוד צריך? לרוב חברי יש איזה וואן מלא בזבל של ילדים - לא חדש או נוצץ במיוחד. רבים מהם מסתפקים ברכב אחד כשבן הזוג השני הולך ברגל למטרו (רכבת תחתית) כדי לקחת אותו לעבודה.
אין לי מושג מהן חופשות "ממותגות". אנחנו בד"כ משתדלים להלביש אותן על כנס עבודה של אחד מאיתנו כך שזה מסובסד חלקית (טיסה של אחד המבוגרים והמלון חלק מהימים). רבים ממכרינו נוסעים לבית החוף שבבעלות ההורים/משפחה בקיץ לאיזה שבועיים.
באופן כללי - כמובן שיש הרבה אנשים אמידים מסביבי - אבל בוושינגטון יש המון עובדי מדינה, ואז זה אנשים שלא מרוויחים המון. קצת כמו ההבדל בין ירושלים לתל-אביב בארץ. עיר שבה הרוב עובדים במגזר הציבורי היא לא עיר עשירה בטירוף [בממוצע בממוצע. אני לא אומרת שכולם עניים חלילה. אבל אנשים שחיים על משכורת של עובד פדרלי וההורים לא עזרו/עוזרים להם ברכישת דיור או בשוטף - הם לא כאלה עשירים גדולים]
המכרים הכי עשירים שלי פה, הם לדעתי בעלי הרכב הכי מצ'וקמק. זה בכלל לא מזיז להם. הם כן נוסעים בעולם, ובגילם הלא-צעיר, עושים את זה במחלקת עסקים. אבל מבחינת רכב או בגדים - שום דבר מיוחד.
לקולג'ים טרם הגעתי. אני מניחה שכל אחד הולך להכי טוב שהילדים שלו מצליחים להתקבל אליו כי חושבים שזה כרטיס כניסה טוב יותר לעולם העבודה. אני לא הייתי מחשיבה את זה כ"מותגות" אלא כחישוב/תכנון מתוך מחשבה איך לפתוח עבורם הכי הרבה דלתות בעתיד
ואת הקטע של התחביבים גם לא הבנתי, אולי כי אני בקושי חיה ואין לי (אלא אם כן נחשיב שיעורי פילאטיס בקבוצה ואת סיר הלחץ החשמלי שרכשתי לאחרונה)
אבל כן. לגבי בגדים - לא אני ולא אף אחת מחברותי נעולה על "מותג" יוקרתי כלשהו. גם הילדות - בבית ספר - ממה שאני יכולה לראות הרוב המוחלט של הילדים נועלים נעלים ברמה שקונים ב payless shoe source. לא כמו בישראל, שאיכשהו יש לחץ חברתי בבתי הספר לנעלי "נייק" (כך היה בילדותי. עכשיו בטח יש מותגים יותר נחשבים)
רכבים? אני נוהגת בטויוטה פריוס בת 12 (מודל 2006). מעולם לא עלה על דעתי להחליף אותה לפני שתתפגר. היא נוסעת היטב, המזגן והרדיו עובדים. היא חסכונית בדלק. מה עוד צריך? לרוב חברי יש איזה וואן מלא בזבל של ילדים - לא חדש או נוצץ במיוחד. רבים מהם מסתפקים ברכב אחד כשבן הזוג השני הולך ברגל למטרו (רכבת תחתית) כדי לקחת אותו לעבודה.
אין לי מושג מהן חופשות "ממותגות". אנחנו בד"כ משתדלים להלביש אותן על כנס עבודה של אחד מאיתנו כך שזה מסובסד חלקית (טיסה של אחד המבוגרים והמלון חלק מהימים). רבים ממכרינו נוסעים לבית החוף שבבעלות ההורים/משפחה בקיץ לאיזה שבועיים.
באופן כללי - כמובן שיש הרבה אנשים אמידים מסביבי - אבל בוושינגטון יש המון עובדי מדינה, ואז זה אנשים שלא מרוויחים המון. קצת כמו ההבדל בין ירושלים לתל-אביב בארץ. עיר שבה הרוב עובדים במגזר הציבורי היא לא עיר עשירה בטירוף [בממוצע בממוצע. אני לא אומרת שכולם עניים חלילה. אבל אנשים שחיים על משכורת של עובד פדרלי וההורים לא עזרו/עוזרים להם ברכישת דיור או בשוטף - הם לא כאלה עשירים גדולים]
המכרים הכי עשירים שלי פה, הם לדעתי בעלי הרכב הכי מצ'וקמק. זה בכלל לא מזיז להם. הם כן נוסעים בעולם, ובגילם הלא-צעיר, עושים את זה במחלקת עסקים. אבל מבחינת רכב או בגדים - שום דבר מיוחד.
לקולג'ים טרם הגעתי. אני מניחה שכל אחד הולך להכי טוב שהילדים שלו מצליחים להתקבל אליו כי חושבים שזה כרטיס כניסה טוב יותר לעולם העבודה. אני לא הייתי מחשיבה את זה כ"מותגות" אלא כחישוב/תכנון מתוך מחשבה איך לפתוח עבורם הכי הרבה דלתות בעתיד
ואת הקטע של התחביבים גם לא הבנתי, אולי כי אני בקושי חיה ואין לי (אלא אם כן נחשיב שיעורי פילאטיס בקבוצה ואת סיר הלחץ החשמלי שרכשתי לאחרונה)
