לבקשת ילדה יקרה עם מחלה סופנית.

[אתי אברהמי]

לבקשת ילדה יקרה עם מחלה סופנית.../images/Emo24.gif

ריקוד איטי האם צפית פעם בילדים משתעשעים על קרוסלה? האם הקשבת פעם לגשם בנופלו על האדמה הלחה? האם עקבת אחר מעופו של פרפר? או בהית בשמש בשקיעתה עם רדת ערב? מוטב שתאט, אל תרקוד כל כך מהר הזמן קצר, המנגינה לא תימשך לעד האם יומך עובר בטיסה? כשאתה שואל: "מה נשמע", האם אתה מקשיב לתשובה? האם בסופו של יום, כשאתה שוכב במיטה, מאה המטלות הבאות שלך מתרוצצות במחשבתך? האם אי פעם אמרת לילדך "לא היום, נעשה זאת מחר" ובחפזונך לא שמת לב לאכזבתו? האם אי פעם איבדת מגע, נתת לחברות ישנה וטובה למות, כי לא היה לך זמן להתקשר ולומר שלום? מוטב שתאט, אל תרקוד כל כך מהר, הזמן קצר, המנגינה לא תימשך לעד כשאתה ממהר כל כך להשיג משהו כשאתה דואג וממהר במשך היום כאילו זו מתנה שלא נפתחה ונזרקה לפח החיים אינם מרוץ, קחו אותם לאט יותר, הקשיבו למנגינה – לפני שהשיר יסתיים... כתבה ילדה חולה במחלת סרטן סופנית, שבקשתה האחרונה היתה להפיץ את השיר לכמה שיותר אנשים!!!

 

[אתי אברהמי]

את השיר הנפלא הזה קבלתי בדואל

אני מקווה שלבקשתה של האלמונית היקרה, השיר יופץ לכל אחד ואחת. בתקווה להחלמה מהירה

 

[ריטהלה]

אתילה -טוב עשית. ובקשתה אכן תבוצע

ולילדה החמודה החלמה מהירה והיי חזקה. אנחנו מאחוריך.

 

[Boojie]

אני מאד מצטערת להרוס,

אבל השיר הזה מקורו באנגלית, והופץ בזמנו כחלק ממתיחת אימייל (מהסוג שכולל את הטקסט "שלח את זה לכמה שיותר מחבריך"), שהחלה בטענה שהאגודה האמריקאית למלחמה בסרטן תתרום שלושה סנט על כל עותק של המכתב שיועבר הלאה, והתפתחה משם. הוא נשלח כשהוא חתום על ידי כמה שמות שונים של ילדים "חולי סרטן", לפעמים בדיוק עם אותו סיפור, ולפעמים עם סיפורים שונים במקצת. מי שמעוניין לקרוא את הסיפור המלא, מוזמן לבדוק את הדף באתר של snopes שעוסק במתיחה הספציפית הזו, השיר באנגלית מופיע בערך באמצע הדף. הסיבה שאני מזהה את זה, היא כי קיבלתי את השיר הזה (בגירסתו האנגלית) בסביבות חמש מאות פעם לתיבת האימייל שלי, ולפיכך בדקתי את הנושא בsnopes (אתר שמוקדש לאגדות אורבניות ולמתיחות מסוג זה). מי שהשיר מוצא חן בעיניו, שישלח אותו הלאה. אבל אל תדמיינו שאתם עושים את זה בגלל בקשתה של ילדה גוססת. זו היתה בקשתו של מתחן אימייל, שרצה לראות כמה רחוק הוא יכול להגיע על חשבון רגשות הציבור.

 

[אתי אברהמי]

Boojie יקרה

את השיר קבלתי מאדם שמתנדב ב-קו לחיים ועושה המון למען ילדים חולים. לרגע לא שיערתי שהמכתב מתגלגל באינטרנט בגירסה עברית. חבל שאנשים לא "נחמדים" עושים דברים כאלו. אבל השיר עצמו מהווה חומר למחשבה. תודה על המידע.

 

[Boojie]

האנשים שמעבירים את המכתב הלאה

בדרך כלל עושים את זה מכל הכוונות הטובות. השיר נוגע ללבם, הם חושבים שהם באמת ממלאים את בקשתה של ילדה גוססת, וזה כשלעצמו יפה. ברור לי שהאדם שהעביר אלייך את השיר עשה את זה עם כל הכוונות הטובות שבעולם. למרבה הצער, מי שהתחיל את הסיפור הזה, לא היו לו כאלה כוונות טובות. השיר עצמו, אני מודה, נוגע ללב ויפה למדי, אבל עצם ניצול הרגשות כדי להציף את האימייל במכתבים מחליא אותי. לגבי השיר, יש לי מה לומר: מאד לא נוח לי עם המסר שלו. יש פתגם שאומר שהחיים זה מה שקורה לך כשאתה עסוק במשהו אחר. וזה אכן ככה - את החיים אנחנו חיים לא מתוך מודעות מלאה לכך שבכל שניה אנו עלולים לאבד אותם, לא מתוך הקשבה מלאה למה שסביבנו, אלא מתוך איזושהי התרוצצות תזזיתית. הנקודה היא שלדעתי, לפחות, ככה זה צריך להיות. אני לא חושבת שאנחנו יכולים לחיות את חיינו מתוך זכרון מתמיד של המוות האורב לנו ושל זמניות חיינו. אנחנו לא יכולים לחיות את חיינו מתוך תשומת לב מתמדת לכל הפרחים והפרפרים, כי יש לנו גם מטרות ארוכות טווח בחיים, ולפעמים הן יותר חשובות לנו מאשר הפרחים והפרפרים שעוברים לנגד עינינו כרגע. לפני כמה שנים, נרצחה ידידה טובה שלי בפיגוע ירי. במשך כמה שנים לא הייתי בקשר איתה (סתם ההתרחקות הרגילה של החיים), וכל הזמן השתעשעתי במחשבה לחדש את הקשר. המוות שלה בא לי כהלם, ולמשך כמה זמן התחרטתי על זה שאני לא משקיעה מספיק בשמירת קשר עם חברים, כי מי יודע מתי אני אאבד את היכולת להיות איתם בקשר. ניסיתי כמה זמן לשמור קשר כמטורפת עם כל החברים הקרובים והרחוקים, עד שהבנתי שאני לא יכולה לתת למוות לנהל לי את החיים, ואני לא יכולה להתעקש לחיות בצורה לא טבעית רק כי "אולי מחר זה ילך". וזה גם מה שאני מאמינה בו לגבי המסר שמופיע בשיר הזה. זה מסר מתוק ויפה מאד, אבל לא ראליסטי. בחיים צריך לחיות, לא לתכנן כל הזמן למצות את הרגע כי אולי עוד מעט נמות ואז נתחרט על כל מה שהחמצנו.

 

[אתי אברהמי]

Boojie היקרה כרגיל

כל מילה פנינה.

רק לאחר שחס וחלילה נפגעים, יודעים מי באמת החברים. מסכימה שצריך לנצל כל רגע ולהנות מכל דקה עד כמה שאפשר. השמיים הם הגבול.