anonimitusa
New member
לגבי המשא הכבד של העבר
שאנחנו נושאים על גבינו. רציתי להוסיף לאור. גם אני הייתי במקומות מלאי כאב בחיי והלואי ויכולתי לחלוק עם אחרים את הידיעה הזו שאפשר להתגבר על הכאב והקשיים והעבר, לשים אותם בצד ולא לנבור בהם כי הם רק מונעים מאיתנו להמשיך את חיינו. אני חושבת שהדרך היחידה לעשות זאת זה באמצעות החלטה וידיעה שלפצעים של העבר אין שום תרומה לחיינו, אלא רק בנייה של קירות וקליפות ומחסומים שמונעים מאיתנו לחלוק עם העולם את האדם האוהב שבנו. כולנו מחפשים אהבה ורוצים להיות נאהבים ולחלוק את האהבה שבנו עם הסובבים אותנו.ונוכל לעשות זאת ברגע שנשים את השק של העבר בצד ונוכל לסלוח לכל מי שפגע בנו. איך סולחים? סולחים כשמבינים שמי שפגע בנו בעצם נפגע בעצמו בחייו ולכן כל מה שיוצא ממנו כרגע הוא ארס. הם לא תמיד עושים זאת בכוונה. הם סבלו גם כן ולא חוו אהבה ותשומת לב ונתינה. הם לא יודעים כיצד לעשות זאת, ומכיון שבעולם שלנו אנחנו מחפשים לשרוד, הם שורדים ע"י הארס שהם מפזרים. למה? כי הארס מרחיק מהם אנשים שיכולים לפגוע בהם, וכך מראש הם חושבים שהם לא נפגעים. האם אנחנו באמת לא פוגעים בעצמנו בכך שאנחנו מונעים מאחרים את הכניסה אל ליבנו, אל חיינו? האם בכך שאנחנו בונים חומות הגנה מסביבנו, ונועלים דלתות בפני אחרים, אנחנו לא מבודדים את עצמנו ולו רק בכדי שלא ניפגע? כולנו נפגענו בשלב זה או אחר בחיינו, ואם נמשיך לסגור דלתות לבסוף נמצא את עצמנו חיים לבד ונתחיל להאמין שהבדידות הזו עדיפה מן הביחד, מן השיתוף, מן האהבה שאנחנו כל כך צמאים אליה. חיים ללא אהבה הם בעצם בחירה במוות. מוות של הגוף, של הנפש והרוח, של החיות שבתוכנו שזועקת לשתף את חיינו עם מישהו שיאהב אותנו ויעניק לנו ויקבל אותנו כמות שאנחנו עם הפגמים שבנו ועם השק הזה שעל גבנו. ברגע שנדע להיפטר מן השק הזה, מן החומות האלה, ונפתח את הדלתות בפני אחרים נוכל גם לחוות את החיים במלואם, עם האושר שקיים בהם. עם האהבה אליה אנחנו כל כך צמאים. כשנהיה מודעים לכך שבני אדם שמפזרים ארס פשוט נפגעו בחייהם, ולא חוו אהבה בחייהם ואין להם שום מוזג איך להעניק ולהיפתח ולתת ולחלוק, ובאהבה שלנו כלפיהם, בכך שאנחנו סולחים להם על הנפילות שלהם, אנחנו מלמדים אותם מהי אהבה,יהיה לנו קל לסלוח להם, לקבל אותם כמות שהם ולאפשר להם להיפתח ולחוש אהבה על כל שמשתמע ממנה, ואז נוכל להמשיך הלאה. אל תנבור, "מדוע? למה אני? למה לי זה קורה?" זה לא חושב. כי כולנו עוברים סבל בחיים האלה. ה' רוצה שנהנה מן החיים כי הוא ה' של העתיד והתקוה, ולא ה' שנובר בעבר. מה ה' בעצם אומר לנו? כיצד הוא נוטע בנו תקוה ומקרב אותנו אליו? ק באהבה שלו אלינו. ירמיהו ל"א Jer 31:2 כה אמר יהוה מצא חן במדבר עם שׂרידי חרב הלוך להרגיעו ישׂראל׃ Jer 31:3 מרחוק יהוה נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על־כן משׁכתיך חסד׃ Jer 31:4 עוד אבנך ונבנית בתולת ישׂראל עוד תעדי תפיך ויצאת במחול משׂחקים׃ Jer 31:5 עוד תטעי כרמים בהרי שׁמרון נטעו נטעים וחללו׃ Jer 31:6 כי ישׁ־יום קראו נצרים בהר אפרים קומו ונעלה ציון אל־יהוה אלהינו׃ תחשוב על יום הכיפורים. מה הוא בא לעשות? לתת לנו תקוה, עתיד. ה' שוכח מן העבר אז עלינו גם כן לשכוח ולסלוח כפי שהוא סולח לנו. אמן ה' לא סולח לנו באמצעות תרנגולת אותה נשחט, או תרומת צדקה. שנה נהדרת לך, שנה של פתיחת דלתות חדשות בחיים, שנה של השלכת כל הסבל והתיקים הצידה ופינוי מקום לחיים חדשים מלאי תקוה ואור, ושמחה ואושר, שנה של זוגיות מלאת אהבה וחיים מלאי אהבה על מה שמשתמע ממנה. אמן
שאנחנו נושאים על גבינו. רציתי להוסיף לאור. גם אני הייתי במקומות מלאי כאב בחיי והלואי ויכולתי לחלוק עם אחרים את הידיעה הזו שאפשר להתגבר על הכאב והקשיים והעבר, לשים אותם בצד ולא לנבור בהם כי הם רק מונעים מאיתנו להמשיך את חיינו. אני חושבת שהדרך היחידה לעשות זאת זה באמצעות החלטה וידיעה שלפצעים של העבר אין שום תרומה לחיינו, אלא רק בנייה של קירות וקליפות ומחסומים שמונעים מאיתנו לחלוק עם העולם את האדם האוהב שבנו. כולנו מחפשים אהבה ורוצים להיות נאהבים ולחלוק את האהבה שבנו עם הסובבים אותנו.ונוכל לעשות זאת ברגע שנשים את השק של העבר בצד ונוכל לסלוח לכל מי שפגע בנו. איך סולחים? סולחים כשמבינים שמי שפגע בנו בעצם נפגע בעצמו בחייו ולכן כל מה שיוצא ממנו כרגע הוא ארס. הם לא תמיד עושים זאת בכוונה. הם סבלו גם כן ולא חוו אהבה ותשומת לב ונתינה. הם לא יודעים כיצד לעשות זאת, ומכיון שבעולם שלנו אנחנו מחפשים לשרוד, הם שורדים ע"י הארס שהם מפזרים. למה? כי הארס מרחיק מהם אנשים שיכולים לפגוע בהם, וכך מראש הם חושבים שהם לא נפגעים. האם אנחנו באמת לא פוגעים בעצמנו בכך שאנחנו מונעים מאחרים את הכניסה אל ליבנו, אל חיינו? האם בכך שאנחנו בונים חומות הגנה מסביבנו, ונועלים דלתות בפני אחרים, אנחנו לא מבודדים את עצמנו ולו רק בכדי שלא ניפגע? כולנו נפגענו בשלב זה או אחר בחיינו, ואם נמשיך לסגור דלתות לבסוף נמצא את עצמנו חיים לבד ונתחיל להאמין שהבדידות הזו עדיפה מן הביחד, מן השיתוף, מן האהבה שאנחנו כל כך צמאים אליה. חיים ללא אהבה הם בעצם בחירה במוות. מוות של הגוף, של הנפש והרוח, של החיות שבתוכנו שזועקת לשתף את חיינו עם מישהו שיאהב אותנו ויעניק לנו ויקבל אותנו כמות שאנחנו עם הפגמים שבנו ועם השק הזה שעל גבנו. ברגע שנדע להיפטר מן השק הזה, מן החומות האלה, ונפתח את הדלתות בפני אחרים נוכל גם לחוות את החיים במלואם, עם האושר שקיים בהם. עם האהבה אליה אנחנו כל כך צמאים. כשנהיה מודעים לכך שבני אדם שמפזרים ארס פשוט נפגעו בחייהם, ולא חוו אהבה בחייהם ואין להם שום מוזג איך להעניק ולהיפתח ולתת ולחלוק, ובאהבה שלנו כלפיהם, בכך שאנחנו סולחים להם על הנפילות שלהם, אנחנו מלמדים אותם מהי אהבה,יהיה לנו קל לסלוח להם, לקבל אותם כמות שהם ולאפשר להם להיפתח ולחוש אהבה על כל שמשתמע ממנה, ואז נוכל להמשיך הלאה. אל תנבור, "מדוע? למה אני? למה לי זה קורה?" זה לא חושב. כי כולנו עוברים סבל בחיים האלה. ה' רוצה שנהנה מן החיים כי הוא ה' של העתיד והתקוה, ולא ה' שנובר בעבר. מה ה' בעצם אומר לנו? כיצד הוא נוטע בנו תקוה ומקרב אותנו אליו? ק באהבה שלו אלינו. ירמיהו ל"א Jer 31:2 כה אמר יהוה מצא חן במדבר עם שׂרידי חרב הלוך להרגיעו ישׂראל׃ Jer 31:3 מרחוק יהוה נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על־כן משׁכתיך חסד׃ Jer 31:4 עוד אבנך ונבנית בתולת ישׂראל עוד תעדי תפיך ויצאת במחול משׂחקים׃ Jer 31:5 עוד תטעי כרמים בהרי שׁמרון נטעו נטעים וחללו׃ Jer 31:6 כי ישׁ־יום קראו נצרים בהר אפרים קומו ונעלה ציון אל־יהוה אלהינו׃ תחשוב על יום הכיפורים. מה הוא בא לעשות? לתת לנו תקוה, עתיד. ה' שוכח מן העבר אז עלינו גם כן לשכוח ולסלוח כפי שהוא סולח לנו. אמן ה' לא סולח לנו באמצעות תרנגולת אותה נשחט, או תרומת צדקה. שנה נהדרת לך, שנה של פתיחת דלתות חדשות בחיים, שנה של השלכת כל הסבל והתיקים הצידה ופינוי מקום לחיים חדשים מלאי תקוה ואור, ושמחה ואושר, שנה של זוגיות מלאת אהבה וחיים מלאי אהבה על מה שמשתמע ממנה. אמן
מרביתנו ברגעים כאלה מביעים את הכעס או התסכול או הלחץ במילים כלפי האנשים שסביבנו, בעצם אנחנו אומרים להם "אני במצוקה, תעזרו לי" או "אני כועס, תתרחקו ממני" או "אני לחוץ עכשיו, מבולבל, תוציאו אותי מן המצב הזה, הצילוווווווו" סתם כמה דוגמאות, ישנן המון. אנחנו שעומדים מן הצד השני לפעמים גם כן "תורמים" למצב ונכנסים ללחץ ביחד איתו, או כועסים גם כן, או מגיבים בדיוק באותה צורה. לא תמיד כמובן, אבל במרבית הזמן. כי ה"רעל" שהאדם מקרין מתפזר בבית ואנחנו מכניסים אותו לתוכנו. אם נדע ונבין כי עלינו להתרחק, או להציע עזרה, לעודד, לחזק, לתמוך, או אולי לא לאמר שום דבר ולהמשיך במה שעשינו לפני כן עד שהאדם יירגע, היינו מגיעים לרמות תקשורת גבוהות יותר עם הזולת. לא לכולם יש מודעות עצמית, זה דבר שרוכשים, ואם אנחנו רוצים לחיות בחברה תומכת ועוזרת ואוהדת, ולנו כבר יש את המודעות הזו, אז אנחנו נהיה הראשונים להשתמש בה, ובכך נלמד את אלה שלא הגיעו אליה, להגיע למודעות, להרגע, להרגיש שזה בסדר, שאנחנו עדיין אוהבים אותם גם אם הם כועסים, או מתוסכלים או לחוצים. כמה קל לכתוב את זה וקשה ליישם.