לגדול עם אבא אספרגרי
אז ככה...אני עוד שניה בן 35 ורק השנה הבנתי שאבא שלי הוא אספרגרי, תמיד חשבתי שכל האבות לא מתקשרים לילדים שלהם, גם לא בימי הולדת ולא מתעניינים אם טוב או רע להם, לא מדברים איתם על החיים, אם יש תוכניות לעתיד, אם יש חברה וגם לא סתם ללכת לסרט או לשתות בירה של אבא ובן, אני לא זוכר שב30 השנים האחרונות היה בנינו איזה מגע פיזי, בטח לא נשיקה או חיבוק וגם חברים לא, לאבא מעולם לא היו חברים וזה נראה לי לגיטימי וברור שכל אבא הוא כזה! רק השנה, לאחר טיפול פסיכולוגי שבו ניסיתי להבין למה אין לי חברים, למה יש לי קושי חברתי אדיר ולמה תמיד חיפשתי בני זוג שלא באמת אהבו והתייחסו אלי (אני גיי), הבנתי שכל הזמן הזה חיכיתי את ההתנהגות של אבא שלי....
אמא מאוד חמה ודומיננטית ונדמה שהיא מנסה לחפות על החוסר מאבא, בכל תחום – אהבה, תקשורת, חיבוק חם וגם שיחת טלפון יומית. כל הזמן הזה לא הבנתי עד כמה היתה חסרה לי דמות אבהית / גברית אוהבת ותומכת בחיים, תמיד חשבתי שהבעיה בי, שאין לי חברים כי משהו דפוק בי, שאני רציני מידי, בלי הרבה הומור וביטחון עצמי, שאני לא מדבר הרבה, סגור ומופנם, חסר ערך. בבית מעולם לא דיברו על רגשות, על קשיים ושנים החזקתי בבטן דברים בלי לשתף אף אחד, בלי לדבר על כלום עם אף אחד, ילד שקט לבד עם הסבל שלו, שגם העניין המגדרי לא הקל.
אני לא בטוח שהוא מאובחן ובטח לא מטופל, מקצועית הוא בסדר גמור, עובד בתחום המדעים המדויקים וטוב במה שהוא עושה, לפחות את זה גם קיבלתי ממנו – להיות טוב בעבודה.
אני מרגיש שעכשיו, אחרי המון שנים, הכל ברור לי, שיש סיבה למי שאני (אני לא אספרגרי) ולאיך שאני מסתובב בעולם אבל זה מלווה בהמון המון כעס כלפי אבא, בזה שהוא לא אבא אמיתי, שהוא אומנם שם אבל לא באמת.
אשמח לדעת האם עוד מישהו נמצא באותו מצב ואיך הוא מתמודד עם זה
אז ככה...אני עוד שניה בן 35 ורק השנה הבנתי שאבא שלי הוא אספרגרי, תמיד חשבתי שכל האבות לא מתקשרים לילדים שלהם, גם לא בימי הולדת ולא מתעניינים אם טוב או רע להם, לא מדברים איתם על החיים, אם יש תוכניות לעתיד, אם יש חברה וגם לא סתם ללכת לסרט או לשתות בירה של אבא ובן, אני לא זוכר שב30 השנים האחרונות היה בנינו איזה מגע פיזי, בטח לא נשיקה או חיבוק וגם חברים לא, לאבא מעולם לא היו חברים וזה נראה לי לגיטימי וברור שכל אבא הוא כזה! רק השנה, לאחר טיפול פסיכולוגי שבו ניסיתי להבין למה אין לי חברים, למה יש לי קושי חברתי אדיר ולמה תמיד חיפשתי בני זוג שלא באמת אהבו והתייחסו אלי (אני גיי), הבנתי שכל הזמן הזה חיכיתי את ההתנהגות של אבא שלי....
אמא מאוד חמה ודומיננטית ונדמה שהיא מנסה לחפות על החוסר מאבא, בכל תחום – אהבה, תקשורת, חיבוק חם וגם שיחת טלפון יומית. כל הזמן הזה לא הבנתי עד כמה היתה חסרה לי דמות אבהית / גברית אוהבת ותומכת בחיים, תמיד חשבתי שהבעיה בי, שאין לי חברים כי משהו דפוק בי, שאני רציני מידי, בלי הרבה הומור וביטחון עצמי, שאני לא מדבר הרבה, סגור ומופנם, חסר ערך. בבית מעולם לא דיברו על רגשות, על קשיים ושנים החזקתי בבטן דברים בלי לשתף אף אחד, בלי לדבר על כלום עם אף אחד, ילד שקט לבד עם הסבל שלו, שגם העניין המגדרי לא הקל.
אני לא בטוח שהוא מאובחן ובטח לא מטופל, מקצועית הוא בסדר גמור, עובד בתחום המדעים המדויקים וטוב במה שהוא עושה, לפחות את זה גם קיבלתי ממנו – להיות טוב בעבודה.
אני מרגיש שעכשיו, אחרי המון שנים, הכל ברור לי, שיש סיבה למי שאני (אני לא אספרגרי) ולאיך שאני מסתובב בעולם אבל זה מלווה בהמון המון כעס כלפי אבא, בזה שהוא לא אבא אמיתי, שהוא אומנם שם אבל לא באמת.
אשמח לדעת האם עוד מישהו נמצא באותו מצב ואיך הוא מתמודד עם זה