לגדול עם 'אין' והחיפוש המתמיד
אחי אחותי ואני נגועים מזה זמן רב במחלה הנקראת 'תסמונת המחפש התמידי'. לא היה לה למחלה שם עד אשר ביקרתי בפולין לפני מספר חודשים ושמתי לב שאני מחפשת 'פרצופים מוכרים'. אני מניחה שזו תופעה נפוצה אצל כל מי שגדל עם 'אין'. לגדול עם 'אין' זה לגדול עם 'אין סבא', 'אין סבתא', אין. במחלה הזאת הדביק אותנו אבא. אבא שממצב של 'יש משפחה' הפך למצב של 'אין משפחה' ומאז הוא עסוק בחיפוש אחריה. בהתחלה זה היה באמצעות 'המדור לחיפוש קרובים'. האזנות למדור בחרדת קודש, וגם פניות למדור. אחר-כך גיחות למקומות שונים בעקבות התשובות של המדור ושיבה הביתה ללא תוצאות. אחר-כך החיפוש בספרי טלפונים בארץ ובעולם, ושיחות טלפון עם אנשים בעלי אותו שם משפחה, שיחות שגם הן הסתיימו ב-'אין', חיפוש אינסופי באינטרנט, ואפילו נסיעה לפולין לשם-כך. כשנסעתי לפולין לפני מספר חודשים, הייתי בטוחה שאני הולכת למצוא את המשפחה, אין ה-'אין', ובמקום זה חזרתי עם עוד שאלות. חידה שבאופן מיוחד מטרידה היא העלמו של הדוד מרדכי. גם היום, אחרי עשרות שנים של 'אין', ממשיך אבי להאמין שאחיו שרד את השואה והמלחמה. סיפורים שפורסמו לאחרונה אודות קרובים שגילו אחד את השני אחרי כל-כך הרבה שנים רק מעודדת אותו להמשיך, וגם אותנו. אני זוכרת שמולי, באוטובוס בוורשה, ישב גבר שמאד דמה לאבי (מרדכי היה אחיו התאום). אמנם הוא נראה לי הרבה יותר צעיר מאבי, ולא רציתי סתם ככה לפנות אליו, מה גם שאני לא יודעת פולנית, אז במקום זאת הנחתי בצורה בולטת את העיתון הישראלי שקיבלתי במטוס, שיראה עיתון בעברית ויגיב. אבל הוא לא הגיב. הוא התעטש ומיד מיהרתי להגיד גיזונטהייט, והוא רק חייך. ברור לי שהאיש איננו אחיו התאום של אבי, ציינתי שהוא צעיר בהרבה מאבי, אבל המחשבה שאולי יש קשר לא מניחה לי ואני חולמת על פגישה מחודשת איתו, כי מתסמונת המחפש המתמיד לא נרפאים, ואולי טוב שכך. אלה היו הרהורים ליום השואה תשס"ו. כל הזכויות שמורות לי.
אחי אחותי ואני נגועים מזה זמן רב במחלה הנקראת 'תסמונת המחפש התמידי'. לא היה לה למחלה שם עד אשר ביקרתי בפולין לפני מספר חודשים ושמתי לב שאני מחפשת 'פרצופים מוכרים'. אני מניחה שזו תופעה נפוצה אצל כל מי שגדל עם 'אין'. לגדול עם 'אין' זה לגדול עם 'אין סבא', 'אין סבתא', אין. במחלה הזאת הדביק אותנו אבא. אבא שממצב של 'יש משפחה' הפך למצב של 'אין משפחה' ומאז הוא עסוק בחיפוש אחריה. בהתחלה זה היה באמצעות 'המדור לחיפוש קרובים'. האזנות למדור בחרדת קודש, וגם פניות למדור. אחר-כך גיחות למקומות שונים בעקבות התשובות של המדור ושיבה הביתה ללא תוצאות. אחר-כך החיפוש בספרי טלפונים בארץ ובעולם, ושיחות טלפון עם אנשים בעלי אותו שם משפחה, שיחות שגם הן הסתיימו ב-'אין', חיפוש אינסופי באינטרנט, ואפילו נסיעה לפולין לשם-כך. כשנסעתי לפולין לפני מספר חודשים, הייתי בטוחה שאני הולכת למצוא את המשפחה, אין ה-'אין', ובמקום זה חזרתי עם עוד שאלות. חידה שבאופן מיוחד מטרידה היא העלמו של הדוד מרדכי. גם היום, אחרי עשרות שנים של 'אין', ממשיך אבי להאמין שאחיו שרד את השואה והמלחמה. סיפורים שפורסמו לאחרונה אודות קרובים שגילו אחד את השני אחרי כל-כך הרבה שנים רק מעודדת אותו להמשיך, וגם אותנו. אני זוכרת שמולי, באוטובוס בוורשה, ישב גבר שמאד דמה לאבי (מרדכי היה אחיו התאום). אמנם הוא נראה לי הרבה יותר צעיר מאבי, ולא רציתי סתם ככה לפנות אליו, מה גם שאני לא יודעת פולנית, אז במקום זאת הנחתי בצורה בולטת את העיתון הישראלי שקיבלתי במטוס, שיראה עיתון בעברית ויגיב. אבל הוא לא הגיב. הוא התעטש ומיד מיהרתי להגיד גיזונטהייט, והוא רק חייך. ברור לי שהאיש איננו אחיו התאום של אבי, ציינתי שהוא צעיר בהרבה מאבי, אבל המחשבה שאולי יש קשר לא מניחה לי ואני חולמת על פגישה מחודשת איתו, כי מתסמונת המחפש המתמיד לא נרפאים, ואולי טוב שכך. אלה היו הרהורים ליום השואה תשס"ו. כל הזכויות שמורות לי.