לגיטימיות ההתאבדות...

[גליתgalit]

לגיטימיות ההתאבדות... ../images/Emo35.gif

שלום לכולם, שמי גלית, משתתפת חדשה. הקיום עבור הרבה אנשים פירושו מלחמת הישרדות אינסופית. ואני מבינהם. אני חושבת שהחברה שלנו כל כך שקועה בחשיבה על ערך "קדושת החיים", שלפעמים אנחנו נכשלים מלשקול כראוי משתנים אחרים. אני לא מדברת על חשיבה על התאבדות כפועל יוצא של מצב זמני וחולך (דיכאון, עמימות וכדומה), אלא חשיבה שהיא תוצר של שיקולים רציונליים ושכלתניים. האם נכון לכפות על אדם את חייו? ההתאבדות- מדוע היא לא "החלטתו" של הפרט...? הנושא הזה מתקשר אצלי בצורה אדוקה עם נושא תכלית החיים- מהי בעצם משמעות החיים? (מעבר לחיים עצמם..) לא ייתכן שאהבה/זוגיות/הורות הן מטרות החיים. (הן לכל היותר מטרות הסחה...) אמרה פעם פסיכיאטרית: "הזכות להתאבד הינו החופש האמיתי היחיד שיש לאדם. ברגע שהחיים יהיו בחירה ולא מצב נתון, יוכלו האנשים להיות שלמים יותר, מכיוון שרק כך פתוחות כל האפשרויות בפניהם". אשמח לשמוע את דעתכם, סופ"ש נעים, גלית

 

[גליתgalit]

חולך= חולף

 

[nehud]

המוות הוא חלק מהחיים

מרבית האנשים הרואים את החיים בעיקר כמלחמת הישרדות אינסופית בחרו להתאבד (בדרך הכואבת זו הלוקחת שנות דור) מה שאת שואלת האם זה לגיטימי להגביר את הקצב של פעולת ההתאבדות שהרי הבחירה כבר נעשתה החופש האמיתי הוא הבחירות שאת עושה כולל קצב ההתאבדות ואו ההנאה באהבה אהוד

 

[hilabarak]

אני לא רואה הבדל גדול בין דכאון

זמני לקבוע או לרגעי מבחינת הרציונל. לכולם יש רציונל. כשאני קם ביום ראשון בבוקר לעבודה אחרי שבת מדהימה עם המשפחה, אני תמיד חושב לעצמי "איזה חיים אלו, נניח שאתקדם בעבודה לאן זה יוביל ? אני גם ככה לא רוצה לעבוד. ונניח שאזכה בלוטו, מה זה יועיל אשב כל היום עם הילדים ולא אעשה כלום" וכולי. זה מאוד הגיוני החשיבה הזאת, רק מה אין לה טעם רב. כי משום מה שעה אחרי שאני מגיע לעבודה הכל נשכח והחיים זורמים, כאילו לא הייתי לפני שעה בדיכאון מוחלט אמיתי ורציונלי. האדם עם דיכאון קבוע או רציונל קבוע להתאבדות פשוט תקוע במחשבות הללו הרבה יותר זמן ממני. מה ההבדל ? לכאורה לי יש מעגלי חיים שלכל אחד יש טעם בעצמו. ואז השאלה מאבדת את האנרגייה שלה כשנכנסים לעבודה או חוזרים הביתה לילדות. אבל זו לא העבודה עצמה, אלא המאמץ שלי לקדם דברים בעבודה. כי לו הייתי הולך לעבודה ולא רוצה לקדם, סביר להניח שהייתי נשאר בדיכאון למשך כל יום ראשון. אותו כנ"ל המשפחה, אני יכול להיות בעל משפחה ללא אינטמיות עם המשפחה ואז אין אנרגייה שתוציא אותי מרציונל הדיכאון. זאת אומרת שבעיני הדיכאון הוא תופעה מאוד טבעית עם רציונל משלה, שאין דרך לסתור. הדרך היחידה היא פשוט לחיות ובמקום לשאול מה הטעם למצות (כי השאלות באמת מובילות לדיכאון). אבל כדי לעשות זאת צריך שיהיו חיים (עבודה, משפחה, לימודים מימוש). אבל אותם דברים חסרי ערך אם אינך ממצה אותם. והמיצוי שלהם הוא ברמת הפסיכולוגיה ולא הפילוסופיה. כדי להשיג זוגיות טובה עם אינטמיות כזאת שמספיק לחשוב על בן הזוג כדי לצאת מאותו רציונל. צריך להתגבר על העובדה שאבא שלך השפיל את אמא שלך ועכשיו הבחורה מפחדת מאינטימיות. אותו הדבר בעבודה עלייך להפסיק לפחד מהבוס או לרצות את הערכתו כדי לצור אינטמיות בעבודה, וזו עבודה פסיכולוגית. כל עוד אין אינטימיות עם העבודה או הילדים או בן הזוג, לדיכאון יהיה את היכולת לבוא ביום ראשון בבוקר ולהישאר עד יום שבת בערב. אצל האדם שמממש הוא ייעלם או ביום ראשון ב10:00 בבוקר או כשהוא יגיע הביתה אחר הצהריים והילדים יקפצו עליו עם הידיים הקטנות שלהם. אם בטעות השאלה היא קצת מעבר לפילוסופיה וקצת יותר ברמה אישית, אני מאוד ממליץ לקרוא את הספר שלי. הוא ירחיב הרבה יותר טוב. הפרטים מצ"ב.

 

[nehud]

"רמה פסיכולוגית ולא פילוסופית"

הודעה שלמה עוסקת בפילוסופית החיים שלך וההתמודדות עם מצבי דיכאון "יש מעגל חיים לכל אחד..." "מאמץ לקדם דברים ... שאם לא..." המיצוי של הדברים מתחיל ברמה הפילוספית של חייך ומאורגן ומטופל לפרטים ברמה הפסיכולוגית . באהבה אהוד

 

[גליתgalit]

...

אהלן אהוד, לא כ"כ הבנתי את כוונתך/ עמדתך, האם אתה סבור שכל מי שלא רואה תכלית בחיים הוא בהכרח בדיכאון?

 

[hilabarak]

גלית אני אחווה דיעה, אפילו שפנית

לאהוד. בעיני לאף אדם בעולם אין הסבר לתכלית לחיים, יש רק אנשים שיש להם חיים עם תכלית. שאלת התכלית לחיים היא שאלה שיכלית והשכל הוא כמו מחשב. מרגע שמחשב "מעיז" לשאול, "מה הטעם?". אוטומתית הוא לא ימצא, וזה אצל אף אדם בעולם (לדעתי). אין שום מחשב שיודע מדוע מחשבים בעזרתו מסלולי כוכבים או תבניות ביולוגיות. הוא רק יודע לחשב אותם, ולא מדוע. האדם עצמו, יודע מה התכלית של אותם החישובים. מכיוון שאצל כולנו השכל מולבש על האדם (בניגוד למחשב בו יש הפרדה ביננו לבינו) אנחנו בטעות חושבים שאנחנו זה השכל. ואז כשהשכל שואל, "מה הטעם" ועונה (בטפשות)"אין טעם". אז אנחנו חושבים שזה אנחנו. אבל אנחנו האמיתי זה הרבה יותר פסיכולוגיה. אנחנו הורים, אחים בני זוג, עובדים וכולי. וכדי שיהיה משמעות לאותם דברים שהם אנחנו, צריך יכולת התמודדות, יכולת לקשור קשרים אינטימיים עם הזולת, יכול לקבל הוראות מהבוס או את כעסיו בלי לרדת בתפוקה וכולי. זו בגרות שאיננה קשורה בשכל. אני נותן הרבה הרצאות וכולם כמעט תמיד מסכימים שכל אדם נכנס למיני דכאון ביום ראשון או מוצאי שבת או גם וגם. רק רוב האנשים יוצאים ממנו, ביום ראשון בצהריים או כשהם חוזרים הביתה. אלו שאין להם "חיים", לא יוצאים ממנו וחיים תדיר בדאון. עכשיו "חיים" זה לא להיות נשוי על הנייר, או להיות אמא על הנייר. החיים זה להיות הורה איכפתי ומשקיע. אני אגיד משהו קיצוני (רק לצורך הבהרת עמדה), אבל לטענתי אין הורה איכפתי ואוהב לילדים שיכול להתאבד. לחשוב על התאבדות יכולים הרבה, יש הרבה נשים שעוברות דיכאון לידה. זה כמו לרצות לשכב עם הבת של השכן, יש הבדל בין פנטזיה למציאות. יש לי קרובה שעברה דיכאון כולל רצון להתאבד, אבל מרגע שהציעו לה אישפוז במחלקה סגורה היא ישר חזרה בה. היום חצי שנה אחרי, היא מדברת על זה שהיה לה מאוד קשה כי הילד השני לא אפשר לה זמן מנוחה בכלל ואחרי 3 חודשים היא פשוט התמוטטה. אז היא לקחה כדורים והילד קצת גדל ובכלל היא החלה להתאהב בו, כי בכל זאת יש הבדל בין תינוק שנחת בבית ולא ישנים ולא נחים, לילד שמצחיק ומתחיל לדבר מדבר. וזה עבר לה לחלוטין והיא אפילו טוענת שהיא שמחה שזה קרה. ואהוד לטענתך שקודם פילוסופיה ואחרי זה פסיכולוגיה, אני חולק עלייך. מהניסיון שלי, קודם באה הבגרות הפסיכולוגית שבה אתה מוכן לקבל ביקורת ולשנות ולהתפשר ורק אז אתה יכול לגבש פילוסופיה תקינה. ואת הדברים הללו אתה מקבל מהבית ומההתנסות ואולי גם גנים. אין לזה קשר לחשיבה פילוסופית. היא רק תוצאה. בדיוק כמו שבעיני מחשבות אובדניות, הן תוצאה של פסיכולוגיה ולא להיפך. יש הרבה מנכ"לים אינטליגנטים עם ראייה רחבה ופילוסופיה נכונה, שאין להם מושג איך מתנהגים יפה לעובד. אבל אם אחד ממנהלי המחלקות שלהם יתנהג לא יפה לעובד, הוא יקבל מהם הרצאה על התנהגות נאותה. סימן שאותו מנכ"ל יודע בדיוק איך להתנהג, רק אין לו את הבגרות לממש זאת.

 

[nehud]

שלום לברק אלקלעי

אשתדל לענות כמיטב יכולתי 1. לאנשים רבים ולתורות רבות הסבר על תכלית החיים (בודהיזם, יהדות, נצרות,סופיזם, קבלה....) כך שטענתך הראשונית לגבי הסבר שגויה. אפשר לקבל טענה שאין הוכחה מדעית לאיש על תכלית החים! אך המדע מנסה לאתר את החוקיות של פעולת היקום ומכאן שהוא חלקי וחסר ואינו מייצג בהכרח את ההוויה. 2. "אנחנו בטעות חושבים שאנחנו זה השכל...האנחנו האמיתי זה הרבה יותר פסיכולוגי.." פסכולוגיה הינה מדע המבוסס על לוגיקה (...לוגי) כך שבכדי להסביר את "אנחנו יותר משכל" אתה משתמש בכלי מצמצם של השכל ומגביל את האפשריות העומדות בפניך 3. ברק מאחורי ההחלטות שלך עומדת תפיסת חיים פילוסופית (אינני מדבר על בחירת דרך חיים בהתאם לפילוספים מוכרים) לדוגמה: בגרות= היכולת לקום ביום ראשון למרות הכל ולצאת לעבודה ולהתמודד עם הבוס מבלי לאבד אנרגיה בגרות = אנטימיות עם הסביבה במיוחד בת/בן זוג הפילוסופיה המנהלת כל אדם ואדם קיימת בין אם היא תקינה ואו לא ואינה קשורה לבגרות כלל ועיקר. סביר להניח כי בתהליך "ההתבגרות" אדם משנה את הפילוסופיה המשמשת אותו לעיתים לרע. מחשבות אובדניות מתחילות מפילוסופית חיים אישית שגויה אשר אינה משרת את חושב המחשבות ואשר אפשר לנתח אותה באמצעים פסיכולוגים. לגבי דוגמאת המנכ"לים - היתכן כי פלוסופית החיים שלו אינה כוללת דוגמה אישית ואין הוא רואה בה צורך לקידום המטרות עליהן הוא אחראי ורק אתה/ אנחנו אלו החושבים שהדבר הכרחי ומייצג "בגרות" ברק תבדוק ותמצא כי גם לך פילוסופית חיים ידועה וסמויה אשר באמצעותה אתה מנהל את חייך ומנתח את התוצאות באמצעים פסיכולוגיים. פסיכולוגיה דומה לראית חשבון בהסתמך על נתוני העבר מבקשים לקבוע את העתיד באהבה אהוד 2.

 

[hilabarak]

אהוד, אני מסכים עם רוב הטענות שלך

והסיבה היא שתשובותיי לוקות בחסר, אפילו מבחינתי. כי הרי אני איש רוח ש"נולד מחדש" בגיל 30, כאשר קראתי את הספר שיחות עם אלוהים. זאת אומרת שלי יש תשובה לעצמי לתכלית הקיום והיא "לחוות את החיים" והחיים הם אהבה. זאת אומרת שאהבה היא המהות. אבל לצערי הרב יש לי ניסיון מעשי עם אחד מ"חניכי" (אין לי שם מתאים יותר) שעבר דיכאון קשה. ואותם דברים שמתאימים לדיון כללי על תפיסות אהבה וחמלה ונתינה מול פחדים שנודלו בשכל כמו כעס ודאגה וכולי, אינם מועילים לו. אותו אדם יצא מזה וחלק בעזרתי (הפסיכאטר שלו ציין זאת, אני לא יודע אם תרמתי 5% או 90" זה לא המהות), החשוב הוא שאני מדבר מניסיון ולא מפילוסופיה. ולפחות מהזווית שלי, במקום הקיצוני הזה בו יש מחשבות אובדניות, אין משמעות לדיון על משמעות כמו למישמעת ולבגרות. אחרי שיוצאים מזה, אז יושבים ודנים איך לשפר. במצב קיצוני זה, אין לדברים ערך, בעיני אותו אדם. אותו אדם בדיכאון, נמצא מניסיוני במקום ללא משמעת עצמית. הוא נותן דרור לכל פחד שקיים בכולנו, לכל פינוק שקיים בכולנו. אין כמעט אדם נורמלי שנהנה בבוקר לקום לעבודה מהמיטה חמה. אדם רגיל, קם מתבאס ל10 שניות ואחרי זה מתחיל פעילויות של צחצוח שיניים וקפה שמורידים את הבאסה. באוטו הוא כבר מאזין לרדיו וכך הדיכאון החמור (בשנייה של היקיצה), מומר לדיכאון קל (בזמן צחצוח השיניים) עד שנעלם בכלל בעבודה (הכל בשעה אחת). האדם המדוכא (שוב מניסיון) פשוט נתן לאותה תחושה של 10 שניות להמשיך לכל היום. הוא לא ריסן אותה, אלא נתקע בה. ואותו אדם שאני מכיר יצא מזה בדיוק באופן הזה, הוא החל לרסן את תחושותיו. הוא חילק את היום לקטעים. הוא מראש ידע שב8:00 הוא יתבאס שהיום החל ואז הוא חיכה פשוט עד 8:05. במקום שב8:05 הוא יהיה עם מחשבות "מה זה? ככה החיים שלי נראים ? אני לא רוצה לקום מהמיטה. מה התכלית של כל זה?". הוא פשוט חיכה כמו בשמירה מ8:00 עד 8:05 ונתן לתחושה לחלוף מאליה, במקום שילבה אותה. עכשיו, לאותו אדם יש חיים טובים כעובדה (אני מכיר, כולל שהייה פיסית בביתו), הוא פשוט עבר משבר רגעי ונלכד בתוך ללואת "חוסר התוחלת". התיזה שלי היא שכל מה שהוא בנה במשך החיים (מקצוע, זוגיות, הורות), זה מה שהחזיר אותו לחיים מאותה לולאה נוראית. תאמין לי שלשמוע אדם בדיכאון קליני, זה נוראי בפני עצמו. הוא היה שואב אותי פנימה וכך למדתי שזה חי בכולם. רק כשהייתי יוצא מביתו זה היה נעלם. ואז הבנתי שאני נכנס לדכאון ויוצא ממנו, ואילו הוא נתקע שם. אבל התחושות חיות בשנינו. לכן בדיון זה, התמקדתי בשני דברים, ראשית זה חי בכולם התחושות הללו, שנית הדרך בה הן לא ישלטו בך היא, במידה ויהיו לך חיים. אני אתרגם את הדיון למשפט אחד : "שמע חמוד/ה, לאף אחד אין פתרון בדוק. לכולנו יש מידי פעם מחשבות על חוסר תוחלת. מי שבונה חיים זוגיות הורות מימוש. לא עסוק בשאלות הללו, כי יש טעם לחייו. אז במקום לבכות על חוסר תוחלת, פשוט תבנה חיים במאמץ כמו כולנו". נכון שזה לא הכי מדוייק ברמה הפילוסופית, אבל מניסיוני אדם בדכאון לא צריך פילוסופיה, אלא יד חזקה שתשאב אותו מהלולאה דרך דגש על בגרות ומשמעת עצמית. אחרי זה אפשר לשבת על קפה וסיגרייה ולראות איך לממש את החיים יותר טוב.

 

[nehud]

בוקר טוב ליום טוב ברק

שמחתי לקבל את תשובתך המפורטת. אין לי ידע ונסיון העזרה לאנשים הנמצאים בדיכאון קליני (אינני יודע מה המשמעות מאחורי המילים) מה שכן ידוע לי הוא כי פיתרון לאדם אחד אינו בהכרח פיתרון אוניברסלי ולכן פילוסופית החיים שלך / שלי היא זו המנחה אותנו כאשר אנו באים להתמודד עם בעיות אישיות ואו במתן עזרה לאחרים. כפי שסדרת הספרים שיחות עם אלוהים מציגה פילוסופית חיים המאפשרת לזרום בהרמוניה עם היקום- ההוויה - יהוה ולבחור את הכלים המתאימים להתמודדות בהתאם לפילוסופיה והצורך . מניסיוני בכל מצב יש לבחון את הכלים והשיטות מחדש ולא להתבסס רק!! על נסיון עבר , נכון לעיתים לוקח יותר זמן אך מבטיח תוצאה עמוקה ואיכותית יותר לאורך זמן כלומר חוסך זמן. (גם זו פילוסופיה

) באהבה אהוד

 

[hilabarak]

יום טוב אהוד, אתה בהחלט צודק

גם לי אין ניסיון רב בנושא דיכאון קליני פרט לאותו מקרה. בכלל אולי אני גם לא מגדיר את המילה נכון, אבל ממה שראיתי זה סוג של חוסר מוצא שהאדם פשוט מיואש ואיננו יכול לעשות כלום והוא איננו רואה טעם לשום עשייה בחייו, אפילו לחייך לילד איננו מסוגל. תכלס מילולית, הוא לא יוצא מהמיטה. התרופות כמובן הם חלק מכריע. חייבים לראות כדי להאמין, איך אדם שמאיים בהתאבדות ולא מסוגל לצאת מהמיטה, תוך שבועיים צוחק ומחייך ולא מסוגל להסביר מה היה לו בדיוק לפני שבועיים. אבל החלק ה"מעניין" זה אחרי השבועיים הללו. תהליך השיקום, בו האדם חוזר לחיים ומתחיל להתמודד עם לחצי היום יום. אז הוא מאוד קרוב לאדם רגיל, רק קצת שונה. והשוני הקטן הזה לימד אותי, כמה הדיכאון הוא חלק מהחיים של כולם, אבל בעל השפעה אפסית על האחד ומכרעת על השני. כי לצאת מהדיכאון המוחלט זה ה"חלק הקל" הפסיכיאטרייה יודעת לעשות זאת. לחזור לחיים ולתפקוד, זה האדם עצמו צריך לעשות. ללא ספק זה ניסיון בודד ולא מייצג. אבל דווקא בגלל העובדה שמצאתי זהות אלי, הניסיון נראה לי מייצג הרבה יותר (על פי שניים עדים יקום דבר). אני האדם הכי רחוק מדיכאון שתוכל למצוא. ואני חושב שדווקא בזכות העובדה שמצאתי את זה גם בעצמי והבנתי למה אצלי זה לא שולט ואפילו לא מורגש ואצלו זה הפך למהות, היה לו קל מאוד לקבל את דבריי. ולכן אמנם זה ניסיון העבר שלי, אבל בהגיון זה נשמע לי נכון. כשאדם בדיכאון, או כועס או עצבני הרבה יותר קל לו לשמוע "תשמע גם אותי זה מעצבן, אבל אני מתגבר או גם לי יש דיכאון מידי פעם, אבל אני מתגבר". מאשר "מה יש להיות בדיכאון, בוא אסביר לך איך החיים בנויים מאהבה".

 

[nehud]

צהרים טובים ברק

היכולת להיכנס "לנפשו/ נעליו" של המבקש עזרה מאפשרת לספק את הכלים הנדרשים לעזרה בזמן ובמינון הנכון. הדבר דומה גם במקום העבודה וגם בבית במצבים "טעונים" פחות. אני מאחל לך שתישמור ותשפר יכולת זו בכל העשייה בחייך באהבה אהוד

 

[nehud]

האמת אין לי מושג

אך אפשר שכאשר אדם אינו מוצא תחלית הוא מוצא סיבה לחפש את תחלית החיים והאחר בוחר להיות בדיכאון. זה הבוחר להיות בדיכאון סביר (לא הכרחי) נדרש להנחייה חיצונית וסיבות חיצוניות בכדי לצאת מהדיכאון לעומת זה אשר בוחר בחקירה מתוך דחף פנימי הממשיך להניע אותו. באהבה אהוד

 

[ערש ברדש]

שני ציטוטים:

"על ההתאבדות" מתוך ה"פררגה ופרליפומנה" כרך ב' (א.שופנהואואר): "הנצרות בפנימיותה נושאת את האמת, שהסבל (הצלב) הוא עצם תכלית החיים: לכן דוחה היא את ההתאבדות, כמי שעומדת כמכשול לתכלית זו, למרות שהזמן הקדום, מתוך נקודת ראות נמוכה יותר, הצדיק אותה ואפילו כיבד. ואולם אותו נימוק נגד הההתאבדות בא מצד האסקזה (הסגפנות הדתית), לכן יוצא מנקודת ראות אתית הרבה יותר גבוהה מזו שנקטו פילוסופי המוסר האירופיים אי פעם. אך אם נרד מאותה נקודת ראות מאוד גבוהה אז אין יותר נימוק מוסרי שיחזיק מעמד כדי את ההתאבדות לגנות. הקנאות הערנית היוצאת מן הכלל, למרות שאין נימוקים בביבלייה ובכלל אין נימוקים משכנעים לתמיכה בקנאותם זו של אנשי הרוח של הדתות המונותאיסטיות נגד ההתאבדות, חייבת לכן להיות מבוססת על נימוק נסתר: האם לא יהיה זה הנימוק שהוויתור מרצון על החיים יהווה מחמאה גרועה למי שאמר "..., וירא כי טוב"? אם כך זה שוב האופטימיזם המחייב של דתות אלו שמאשים את ההתאבדות כדי לא להיות מואשם על-ידה." "ניתן לראות את ההתאבדות גם כניסיון, כשאלה שמציבים אותה בפני הטבע ורוצים לאלצו להשיב עליה את התשובה: כלומר איזה שינוי מתחולל בקיום ובהכרה של האדם על-ידי המוות? ואולם הנסיון הזה נסיון שווא הוא כי אותה מודעות שאמורה לקלוט את התשובה לא תהיה כבר קיימת."

 

[michelarmel1]

מסכימה עם גלית

נקודת המבט הרווחת במין האנושי, עליה גדלנו והתחנכו, שמה את האדם במרכז ומניחה שלחייו יש משמעות מיוחדת- כי האל ברא אותו, כי יש לו יעוד ביולוגי להביא ילדים ולהמשיך את המין האנושי, כי הוא בא לפה לעשות תיקון ועוד מיני סיבות שונות ומשונות- מנקודת מבט כזו, התאבדות זה טאבו. אך אם תופסים את חיי האדם כחסרי משמעות מיוחדת, אם חושבים שאין לאדם שום יעוד נשגב שעליו לממש, אלא הוא הגיע לכדור הזה, והוא יחלוף מהכדור בדיוק כמו כל הפרה, הזבוב והשושנה- הפסקת החיים הללו מפסיקה לשאת ניחוחות של פשע או חטא מוסרי. בהנחה שלא בחרנו להיוולד, ובהנחה שאין שום סיבה קוסמית מיוחדת לקיומנו (דהיינו, שקיומנו אקראי)זה לגיטימי לוותר על החיים הללו במידה והם גורמים לסבל שלא ניתן להיחלץ ממנו בדרך אחרת. (אני לא רוצה להיכנס לקטע של מה זה עושה לסביבה הקרובה שמשהו מתאבד, וכמה זה "לא מוסרי" כלפי החברים והמשפחה, כי זה לא שיקול רלבנטי בהחלטה של אדם אם לחיות או למות) באין משמעות מיחודת לחיים, קל יותר לוותר עליהם כשהם מתחילים להיות קשים. לכן, אם בוחרים להישאר על הכדור, מוטב שתהיה תחושת משמעות שתיתן מוטיבציה להמשיך להלחם את המלחמות היומיומיות שהחיים פה מציבים לנו. זה נשמע בנאלי ומוכר, אבל לדעתי משמעות לחיים זה משהו שכל אחד מוצא עבור עצמו.אין תשובה אחת, אין קוד שצריך לפצח והוא מתאים לכולם. תראי מה עושה לך טוב (והוא במידת האפשרי מבחינת התנאים האובייקטיבים)ותלכי עם זה, ואז המשמעות של חייך תהיה השמחה שלך והאושר שלך. אני לא חושבת שיש משמעות מעבר ללגרום אושר לעצמך.וזה לא אומר שצריך לפתוח במסע אגואיסטי לסיפוק צרכייך ורצונותייך, זה פשוט אומר שתצטרכי לגלות מה הדברים שאת נמשכת אליהם ומספקים אותך.וכל דבר שמדבר אליך, הוא בעל משמעות, גם אם זה לטאטא רחובות (בהנחה שהדברים שמושכים אותך הם לא הרסניים לעצמך או לסביבה). זה לא אמור להיות מסובך לדעת למה אתה נמשכת ומה עושה לך טוב. הבעיה היא שכמו שלא בחרת להיוולד, לא בחרת מה יעשה לך טוב. למשל, אדם יכול להיות בעל כמיהה לאומנות ויצירה אומנותית ובגלל שהוא גדל בסביבה שלא מכירה בזה כאופציה לגיטימית או בגלל שחיי אומן הם חיים קשים מבחינה כלכלית- לפחות בארץ- אותו אדם לא נותן משקל לכמיהה הזו, הוא אפילו לא שם לב אליה. הוא יכול אפילו ממש לא לרצות אותה. הוא מחונך לפי רעיונות אחרים של מה צריך לעשות ומה אמור לעשות לו טוב. ובשביל לגלות מה באמת הדברים שהוא נמשך אליהם הוא צריך לפעמים לפרק כל מיני מושגים מסויימים לגבי החיים שהוא קיבל מהסביבה ולא בהכרח מתואמים לנטיותיו הסובייקטיביות (בהנחה שיש כאלו). לדעתי, כל שנותר זה ליצור לעצמך כמה שיותר אופציות להנאה ולאושר ואם זה לא עובד באופן שיטתי, והחיים הללו הופכים להיות מועקה - אז אפשר לקחת בחשבון גם את האפשרות לשחרר אותם. כדאי לנסות ולגרום לחיים האלה לעבוד, אך אם מנסים ומנסים, ובכל זאת נראה שזוהי מלחמה אבודה, אפשר גם לוותר עליה.

 

[yariv10]

אהבתי את מה שכתבת,מסכים עם הכול

 

[aviah]

בוודאי שהתאבדות לגיטימית

אהבה, זוגיות והורות, עד כמה שהם מהנים, אינם סיבה מספקת לחיות. החיים, וליתר דיוק חיים מאושרים, הם סיבת עצמם. גם אם לא מצאת אותה, החיים הם לא עונש.