לגיל לדליה לריקי להורים הצעירים
קודם כל אני שמחה על ההצעה של דליה לכתוב כל הזמן הודעות חדשות. אני מוצאת את עצמי כל הזמן מחפשת ופוחדת שפיספסתי. עכשיו לענין אני חושבת שבאמת כמו בסיפור של דליה כדי ללמוד לשלוט בדחפים אנחנו צריכים לעשות ``חריש עמוק`` עם עצמנו שיש לו מחיר, ``פסיכולוגי`` לא מבוטל. מי שהיה או עדיין נמצא בטיפול יודע שכדי להגיע לדברים ואולי גם ``לסגור`` דברים עם אנשים אנחנו מוציאים הרבה דמעות כדי לעבד לארגן ולהביא את הדברים כך שהבן אדם שאיתו אנחנו רוצים לסגור את הדברים יוכל לקבל אותם, להבינם והכי חשוב - לא להגיד ``הכל שטויות`` זה רק אתה מרגיש כך!!! לכן לכולנו, בודאי שההורים הצעירים מפוחדים - מה אנחנו לא היינו מפוחדים כשהבנו איזה מחלה נפלה עלינו. וברור שגם הרופאים וגם ההורים עושים הרבה טעויות ב``איך להביא את הדברים`` הרי שאלת המפתח היא ``איך לספר שיש לילד סיאף`` ולא למוטט אותו. אז מבחינתי צריך וזה המקום להביא את הדברים, רק אולי לא ``להקיא`` אותם (גיל אל תעלב זה פשוט היה קשה מידי לעיכול) וגם לא פוצי מוצי אבל לכתוב עם איזה הומור של ``אלה היו הימים שהיו``.
קודם כל אני שמחה על ההצעה של דליה לכתוב כל הזמן הודעות חדשות. אני מוצאת את עצמי כל הזמן מחפשת ופוחדת שפיספסתי. עכשיו לענין אני חושבת שבאמת כמו בסיפור של דליה כדי ללמוד לשלוט בדחפים אנחנו צריכים לעשות ``חריש עמוק`` עם עצמנו שיש לו מחיר, ``פסיכולוגי`` לא מבוטל. מי שהיה או עדיין נמצא בטיפול יודע שכדי להגיע לדברים ואולי גם ``לסגור`` דברים עם אנשים אנחנו מוציאים הרבה דמעות כדי לעבד לארגן ולהביא את הדברים כך שהבן אדם שאיתו אנחנו רוצים לסגור את הדברים יוכל לקבל אותם, להבינם והכי חשוב - לא להגיד ``הכל שטויות`` זה רק אתה מרגיש כך!!! לכן לכולנו, בודאי שההורים הצעירים מפוחדים - מה אנחנו לא היינו מפוחדים כשהבנו איזה מחלה נפלה עלינו. וברור שגם הרופאים וגם ההורים עושים הרבה טעויות ב``איך להביא את הדברים`` הרי שאלת המפתח היא ``איך לספר שיש לילד סיאף`` ולא למוטט אותו. אז מבחינתי צריך וזה המקום להביא את הדברים, רק אולי לא ``להקיא`` אותם (גיל אל תעלב זה פשוט היה קשה מידי לעיכול) וגם לא פוצי מוצי אבל לכתוב עם איזה הומור של ``אלה היו הימים שהיו``.