"לגעת בנשמה" ../images/Emo24.gif ../images/Emo77.gif
הייתי רוצה להתחיל בהצהרה, הכרזה, עובדה הידועה לרבים ושברגע בו אנו זוכרים אותה, אנחנו בעצם מתקרבים לזולת, לבני-אדם אחרים, והיא שכל בני-האדם, והייתי אומר אולי אפילו כל היצורים, שואפים לאושר. כולנו מחפשים את אותו המצב שבו התחושה של החוסר הפנימי, שמקורה בחוסר פיזי או פסיכולוגי, נעלמת. כשאנחנו בחוסר, באיזושהי ריקנות בפנים, איננו חשים בטוב. והחיפוש, כל חיפוש, קיים כל עוד איננו חשים שלמים בתוכנו. כל עוד קיימת בנו התחושה הזאת של חוסר. גם כאשר מילאנו את החוסרים הפיזיים מסתבר שנותרות בנו כמיהות, געגועים שהם בלתי מובנים לנו, איזושהי ריקנות פנימית שאותה אנחנו מנסים למלא בכל מיני תחליפים חיצוניים. לכן אין זה משנה איזה ביטוי חיצוני לובשים שאיפותינו, החיפושים והכמיהות. המקור של כולם הוא בתחושה שאנחנו חצויים, שאיננו שלמים, ואני אומר זאת ומאוד מקווה שהדברים האלו יחדרו עמוק פנימה לתוך הלבבות: אין זה משנה למה אנחנו מתגעגעים, לא משנה למה אנו כמהים; בסופו של דבר, הכמיהה הזאת היא לגשר על הפער הזה, על המרחק, הפיצול שקיים בתוכנו. והפיצול, ההפרדה הזו, היא ברמת הנשמה שחלק ממנה, אותו החלק ששקוע בעולם החומרי, מזדהה עם הגוף ורואה בו את עצמו, חש את הנבדלות שלו מן הנשמה-האם שממנה הוא הוקרן.
האדם הוא נשמה. אבל באיזשהו מקום הוא פשוט שכח את העובדה הזאת, הלך לאיבוד בתוך הגוף, טבע בתוך הגוף, טבע בתוך העולם החומרי, ופשוט שכח. ולכן אנחנו כולנו חשים לעתים קרובות בגלות, ולכן בכולנו קיימת הכמיהה, השאיפה, הגעגועים בעצם הביתה. הביתה. הביתה אל העצמיות הגדולה שלנו.
מפאת חוסר מקום בפורום, ניתן לקרוא את המשך הכתבה המקסימה הזו בקישור הבא: http://mystic.far-east.co.il/magazin/mag.asp?cat=5
בברכת ימים בהירים של אור ואהבהלכולנו גילגיל מחייכת
הייתי רוצה להתחיל בהצהרה, הכרזה, עובדה הידועה לרבים ושברגע בו אנו זוכרים אותה, אנחנו בעצם מתקרבים לזולת, לבני-אדם אחרים, והיא שכל בני-האדם, והייתי אומר אולי אפילו כל היצורים, שואפים לאושר. כולנו מחפשים את אותו המצב שבו התחושה של החוסר הפנימי, שמקורה בחוסר פיזי או פסיכולוגי, נעלמת. כשאנחנו בחוסר, באיזושהי ריקנות בפנים, איננו חשים בטוב. והחיפוש, כל חיפוש, קיים כל עוד איננו חשים שלמים בתוכנו. כל עוד קיימת בנו התחושה הזאת של חוסר. גם כאשר מילאנו את החוסרים הפיזיים מסתבר שנותרות בנו כמיהות, געגועים שהם בלתי מובנים לנו, איזושהי ריקנות פנימית שאותה אנחנו מנסים למלא בכל מיני תחליפים חיצוניים. לכן אין זה משנה איזה ביטוי חיצוני לובשים שאיפותינו, החיפושים והכמיהות. המקור של כולם הוא בתחושה שאנחנו חצויים, שאיננו שלמים, ואני אומר זאת ומאוד מקווה שהדברים האלו יחדרו עמוק פנימה לתוך הלבבות: אין זה משנה למה אנחנו מתגעגעים, לא משנה למה אנו כמהים; בסופו של דבר, הכמיהה הזאת היא לגשר על הפער הזה, על המרחק, הפיצול שקיים בתוכנו. והפיצול, ההפרדה הזו, היא ברמת הנשמה שחלק ממנה, אותו החלק ששקוע בעולם החומרי, מזדהה עם הגוף ורואה בו את עצמו, חש את הנבדלות שלו מן הנשמה-האם שממנה הוא הוקרן.