לגעת ישירות בחוויה – ראיון עם עפרה גלברט-אבני
ראיון עם הסופרת לרגל זכייתה בפרס דבורה עומר למפעל חיים בספרות ילדים
פברואר 22, 2022הסופרת והעורכת עפרה גלברט-אבני כתבה עשרות ספרים לילדים, לנוער ולמבוגרים, בהם “המלך שידע הכול” שזכה בעיטור אנדרסן, “קירות שלא רואים” שזכה בפרס הבינלאומי לספרות ילדים על שם יאנוש קורצ’אק, ו”החיים שלי, דוֹט.קוֹם” שזכה בפרס הספריות הציבוריות. לאחרונה זכתה גלברט-אבני בפרס שר התרבות על שם דבורה עומר על מפעל חיים, ולרגל המאורע שוחחנו איתה על הגוונים שבכתיבתה לילדים ובנוער, ועל חייהם הפנימיים של ילדים בחברה ובעידן הרשתות החברתיות.
שלום עפרה, ברכות לרגל זכייתך בפרס שר התרבות על שם דבורה עומר על מפעל חיים! אין ספק שיצירתך הענפה ראויה לכך. שתפי אותנו בבקשה בתחושתך עם קבלת הפרס.
שמחתי כמובן לקבל את הפרס, ובמיוחד שמחתי על כך שהזכייה היא על ספרי הנוער שכתבתי. זהו אולי חיזוק קטן בדרך אל לבם של בני הנוער וההתמודדות על שעות הפנאי שלהם. רבות מיצירות האמנויות השונות נוסקות בשנים האחרונות למחוזות הפנטזיה, דבר חיובי כשלעצמו, אבל אני, בדיבור שלי עם בני הנוער, עדיין על הקרקע, עמוק בחיים שלהם. כל ספרי הנוער שלי עוסקים בריאליה, באתגרים של כאן ועכשיו, ומבקשים לשקף את עולמם המורכב והמאתגר של המתבגרים. מכאן שִמחתי על הפרס.
עפרה גלברט-אבני
יש הבדל גדול בין כתיבה לפעוטות, לגילי גן, לגילי בית הספר היסודי ולנוער. ובכל זאת, את כותבת לכל הגילים. כיצד גיל הנמענים מכתיב את התייחסותך לסיפור מבחינה סגנונית ומבחינת הגישה הסיפורית? והאם על אף השוני הגילי בכל זאת יש נקודות דמיון בכתיבה לנמענים צעירים?
אכן יש שוני עצום בכתיבה לגילים השונים. כל גיל וסיפורו. מרתק להתבונן בגדילה של הילדים, בעולמם המתרחב והמעמיק, בשיח שלהם, שנעשה יותר ויותר מורכב – ולהביא זאת לידי ביטוי בכתיבה.
כשאני ניגשת לכתיבה לגיל הרך, משהו בתוכי מתרכך ויש בי מין התרוננות – שפעם היתה הורית, עכשיו היא סבתאית… חוויית הכתיבה לפעוטות היא לחזור ולחוות מחדש את הראייה הראשונית של הדברים, את הפשטות, ההתפעמות, את פלא הגילוי. וכשאני עוד כותבת זאת בחריזה, המוזיקה בראשי חוגגת.
כריכת הספר (יח”צ)
בכיתות הראשונות של בית הספר כבר יש לילדים ניסיון חיים כלשהו, אבל הם עדיין תמימים, עדיין מאמינים, עדיין לא מתגוננים. אלה השנים שבהן הם מסגלים לעצמם הרגלים, בין השאר אם יהיו אנשים קוראים או לא. לכן מה שמנחה אותי בכתיבה לגילים הללו הוא הצורך ללכוד את הקשב שלהם – לשלב בספרים עניין והרפתקה, שלא יעזבו את הספר ויעברו למסכים.
כריכת הספר (יח”צ)
כתיבה לנוער בעיניי היא כמו כתיבה למבוגרים. בני הנוער מגיעים לגילם כשבאמתחתם ידע רב, וגם אם הידע הזה לאו דווקא שיטתי וצרוף, הוא בסיס לשיח, על כל נושא שבעולם, לרבות נושאים שלא נוח לדבר עליהם עם ילדים. ספרי הנוער שלי מפגישים אותם עם נושאים מורכבים כמו גירושים, נכויות, בעיות נפש, הימורים, תרומת זרע, אימוץ, וכדומה, כשמה שעומד לנגד עיניי בעת הכתיבה הוא הצורך למיין, לברור את המידע ואת המילים, לא לברוח משום דבר אבל להגיש להם את הנושאים הללו בגובה העיניים. וזה אתגר, כי מה שאתה בעצם מייחל הוא שתצא מתחת ידיך יצירה ספרותית טובה, שתרתק אותם ושתיגע בחייהם, אבל גם שתטלטל אותם קצת לחשיבה ותהיה חלק מתהליך גיבוש השקפת עולמם. אכן מאתגר, אבל משהושלמה המלאכה וצלחה את חומותיהם, הסיפוק הוא רב.
מה שמשותף לכתיבה לגילים השונים זו תחושת האחריות שאני חשה. אני מייחסת משמעות רבה לספרים לעולמם הפנימי והחיצוני של ילדים ובני נוער; אני יודעת עד כמה משמעותיים היו הספרים בחיי, וכמה הם עדיין משמעותיים. האחריות הזאת מקשה, כי היא כמו עינו של האח הגדול, שפקוחה על כל מילה ומילה, אבל גם פילטר מצוין שמנקה ומזכך את הכתיבה, ככל שהדבר אפשרי בכלל.
נורית זרחי טענה פעם שספרות הילדים כז’אנר ספרותי מגיבה לאיך שהתרבות בזמן נתון תופסת את מקומו ותפקידו של הילד ושל הילדות. האם את מסכימה עם קביעה זו, ובאיזה אופן מצב “הילד” והילדות המשתנה משפיע על כתיבתך לאורך השנים?
מסכימה לגמרי עם נורית. כדי שספרות, לא רק ספרות ילדים, תהיה אמינה היא אמורה לשקף נאמנה את התקופה שבה היא חונה. בכתיבה לצעירים זה ניכר במיוחד בספרי הנוער, שיריעתם רחבה יותר מזו של ספרי הילדים. יש לי דוגמה נהדרת לשאלה באיזה אופן מצב “הילד” והילדות המשתנה משפיע על כתיבתי לאורך השנים. “קירות שלא רואים”, הספר הראשון שכתבתי לנוער, יצא לאור בשנת 1993 והודפס מאז במהדורות רבות. בשנת 2016, לקראת הוצאת המהדורה ה-28 של הספר, ערכתי מחדש את הספר, וכך יכולתי להרגיש מה השתנה במהלך עשרים ושלוש השנים שחלפו. ובכן, שיניתי פה ושם את השפה, עדכנתי פרטים, אבל בכל הנוגע למוקד הסיפור, החרם, לא נגעתי, וזאת אף על פי שבשנים שחלפו נכנסו לחיינו הרשתות החברתיות.
היום כמובן הייתי כותבת אחרת את סיפור החרם, הייתי מוסיפה את הרשתות החברתיות, אבל לא עשיתי זאת משום שמצאתי שגורמי החרם וההתמודדות איתו לא השתנו הרבה, ובוודאי לא האקלים החברתי בכיתה והסבל הנפשי של הילד המוחרם. חרם הוא תופעה אוניברסלית, וסיפור על ילד מוחרם בימי הביניים, לפני עשרים ושלוש שנה או היום יכול לגעת בקורא באותה מידה. לפני שלוש שנים, במפגש עם כיתות א’-ב’ בבית ספר בהוד השרון ניגשה אליי ילדה עם הספר “קירות שלא רואים”, הצביעה על העטיפה ואמרה: “זאת אמא שלי.”
כשאמא שלה היתה בכיתה ו’ היא השתתפה אצלי בסדנת כתיבה ב”בית אריאלה”. צילמנו על העטיפה שתי בנות מהסדנה, והיא היתה אחת מהן. אז זה דור שני שקורא את הספר, ולהוציא את עניין המסכים והטכנולוגיה הפורצת, אני לא רואה הבדל בין שני הדורות בכל הנוגע למעמדו של הילד בחברה ובמשפחה, להתמודדויות האישיוֹת שלו ולכל הקשור להתבגרותו מבחינה פסיכולוגית וחברתית. לדעתי, שום דבר בהתפתחות הטכנולוגית האדירה שהתחוללה בשנים האחרונות לא חדרה פנימה ולא שינתה את מבנה נפשו של ילד, את אופן התפתחותו והתבגרותו, אבל שוב, אם הייתי כותבת את הספר היום, הייתי מכניסה את הטכנולוגייה, על השפעתה החיובית והשלילית על חיי הילדים, פשוט מפני שזו התרבות הרווחת היום.
כריכת הספר (יח”צ)
בהמשך לכך, האם את שותפה לתפיסת הכתיבה ל”ילדה הפנימית” שלך, או לילדה שהיית? או שמא את יוצרת הפרדה או ריחוק בין הילדות הפרטית שלך לילדות המסופרת שעליה על כותבת בספרייך?
אני מניחה ש”הילדה הפנימית” שלי נמצאת בספריי, כמו גם “ילדים פנימיים” אחרים, כאלה שבגרו בינתיים וכאלה שעודם ילדים. כשאני “משתמשת” בסיפוריהם של “ילדים פנימיים” אחרים, אני עושה את זה במודעות שלמה, וגם טורחת לטשטש את זהותם, כדי לא לחשוף אף אחד, אבל כשאני נוגעת ב”ילדה הפנימית” שלי, נוכחתי לדעת שאני די פחדנית, שאני לא מעיזה לגעת ישירות בחוויות, ואם אני עושה זאת – זה יוצא לי אסוציאטיבית, תוך כדי כתיבה, בלי להרגיש. אלא לאחר מעשה. לפעמים אני משאירה את זה, ולפעמים לא.
רבים מספרייך הפכו לספרים מרכזיים בספרות העברית לילדים ולנוער, בהם: “טיול בצבעים”, “המכוערים של דניאל”, “קירות שלא רואים”, ועוד. כיצד את מסבירה את הצלחתם של ספרים מסוימים? האם זה קשור לטיב הספר או לגורמים נוספים, תקופתיים, חברתיים ואחרים?
הצלחה או אי הצלחה של ספר זו לרוב תעלומה. אני לא חושבת שזה קשור לטיב הספר. אין לי מושג מדוע “טיול בצבעים” כבר יצא בעשרות מהדורות, בעוד ששניים מהספרים שלי לקטנים, שלעניות דעתי כתובים הכי טוב: “העז, הרב ועצה של זהב” שיצא בהוצאת שוקן, ו”המלך שידע הכול” שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד, נשארו מאחור. הראשון כבר לא נמכר והשני בקושי נמכר. אולי מפני שאלה ספרים שדורשים תיווך. כש”המלך שידע הכול” היה במצעד הספרים, היו מורים שעשו ממנו מטעמים.
כריכת הספר (יח”צ)
לגורמים תקופתיים, לעומת זאת, יש בוודאי השפעה על הצלחת הספרים. “החיים שלי דוט. קום” תפס בקרב הנוער גם כי הוא ספר המשך ל”המכוערים של דניאל” שהצליח, אבל גם מפני שכיאה לתקופה הוא מתרחש ברובו ברשת האינטרנט. מה גם שהגיבור הוא ילד שנולד מתרומת זרע – נושא שהיום כבר מותר לדבר עליו ליד ילדים בקול רם. וישנם ספרים, כמו “קירות שלא רואים”, שהם מעבר לסממני תקופה, אולי מכאן הצלחתם לאורך שנים.
כריכת הספר (יח”צ)
בהמשך לכך, האם יש ספר שלך שלא זכה לתהודה מספקת מבחינתך ואת אוהבת במיוחד, ומדוע?
יש ספר אחד כזה, אחד מספרי הנוער שלי, “מאחורי דלתות סגורות”. זהו סיפור של אימוץ. שלא כסיפורי אימוץ שנכתבים בדרך כלל לבני נוער, זהו לא סיפורם של ילדה או ילדה מאומצים, אלא סיפורה של אישה שכשהיתה חיילת הרתה והוכרחה למסור את התינוקת שלה לאימוץ. היא שומרת כל השנים את דבר הלידה הזאת בסוד, נישאת, יולדת שתי בנות, ואיש לא יודע על הבת שמסרה לאימוץ. כשהבת מגיעה לגיל 18 היא פותחת את תיק האימוץ, ומבקשת לפגוש את אמה הביולוגית. כשהבקשה מגיעה אל האם, מתחוללת דרמה גדולה. הסיפור מסופר מפי בתה של האם הזאת. מכל ספרי הנוער שלי הספר הזה פחות מוכר, אולי מפני שאני לא משלבת אותו במפגשים שלי עם בני נוער (אי אפשר לשוחח בפגישה אחת על שישה ספרים), וחבל לי.
כריכת הספר (יח”צ)
יצירתך מתפרשת על פני שנים רבות. כמי שכאמור גם מכירה את תחום המו”לות “מאחורי הקלעים”, כיצד את חווה את השינויים והתמורות שחלו בתחום הזה? האם כסופרת את חשה שנדרש ממך לכתוב באופן שונה מבעבר – הן מבחינת נושאים, הן מבחינה סגנונית?
המשך בתגובה
