לדון לכף זכות. וואלה... איך לא חשבתי

עליזה 63

New member
לדון לכף זכות. וואלה... איך לא חשבתי

מוזר, כל פעם הן כמו מפתיעות אותי מחדש, מילים אלו. כמו מזכירות לי שיש אופציה נוספת, זווית ראייה אחרת – לדון לכף זכות. וואלה... איך לא חשבתי על זה קודם?! היא ישבה מול המרצה המכובד, שהגיע במיוחד עבורנו, ושיחקה במחשב הנייד שלה. רבע שעה לאחר תחילת ההרצאה המרתקת, היא כבר לא הייתה איתו, הרגשתי, היא ריחפה במחוזות אחרים לגמרי. הסתכלתי עליה והתביישתי בשבילה. יושבת מולו ומשחקת, בלי טיפת בושה, לא מזכה אותו אפילו במבט אחד לרפואה, כמו מתעלמת מקיומו של האורח החשוב. "קצת חוצפנית, הבחורה", קבעתי בתוך תוכי והמשכתי להקשיב להרצאה המרתקת. "מי לימד אותה נימוסים והליכות?!" "והחצאית שלה?" המשכתי, "כל כך קצרה שבא לבכות. מה היא חושבת לעצמה, שזה כל כך צנוע לשבת מול אדם דתי בבגד כזה? כאן זה לא מסלול דוגמנות..." הפלאפון שלי צלצל לפתע, על הצג הופיעה התזכורת שעשיתי לעצמי יום קודם לכן - "לא לשכוח - לדון לכף זכות
 

צונו123

New member
../images/Emo140.gif אומרים ש....

אומרים שהנשים בגיל מסויים, הופכות לבלתי נראות, שהתפקיד שלהן בחיים, הוא בירידה, ושהן הופכות ל"לא קיימות" בעולם, שבו היה חשוב רק השנים של הנעורים. אני לא יודעת אם הפכתי להיות בלתי נראית לעולם, גיליתי שאני לא נסיכה מספרי האגדות, גיליתי שאני רק בת אדם, עם הפשטות, עם הקשיים ועם הגדילה שלי. גיליתי שאני יכולה להיות "בלתי מושלמת", להיות מלאת חסרונות,לטעות, לעשות דברים בלתי נראים לאחרים, לא לענות לציפיות של אחרים, ולמרות כל זה, לאהוב את עצמי. כשאני מסתכלת במראה, אני לא מחדשת , מה שהייתי בעבר.... אני מחייכת למי שאני היום, אני נהנית מהדרך שעשיתי ועושה, ומקבלת את הניגודים שלי באהבה. אני מרגישה שאני חייבת לברך את הנערה שהייתי, בחיבה, אך להניח אותה הצידה. מפני שעכשיו היא מפריעה לי, עולם הפנטזיות שלה, כבר לא מעניינים אותי יותר. ההמשך יבוא אחרי שטיפת הכלים ותליית הכביסה.....
 
תודה עליזה, ונעמה על השיתוף../images/Emo24.gif

נדמה שאת נעמה נוגעת בדיוק במצב החסר אונים שלי כרגע, אלא שמשום מה עדיין קשה לי להיכנע, ומתוך כך אני ממשיכה לפעול על פי דפוסים שכבר לא ממש מתאימים למי שאני, או למה שאני רוצה להיות. עדיין פוחדת להרים ידיים, עדיין פוחדת להיכנע. אתמול, בקבוצת הצעדים, בדיוק האסימון הזה נפל לי... אז אולי זה אישי מידי ואני אמורה לכתוב רק לעצמי, ואולי רק ביני לבין הספונסרית שלי... בכל אופן.. קבלה עצמית.. הערכה עצמית.. כל אלה מסתמנים כמחלה ממנה אני סובלת, שהסמים היו רק תוצאה אחת שלה. רק ביחד זה עובד... אוהבת
 
חשבתי על זה רגע...../images/Emo24.gifעל לדון לכף זכות

ונזכרתי ברגע בהמון דברים שלמדתי בדרך, לא רק בחדרים, אלא בחיים בכלל... לדון - משמע לשפוט... למה לי לשפוט בכלל? מי שמני לשופטת? ברור שאם כבר דנים מישהו, אז מן הראוי למצוא בו את נקודות הזכות, ולאו דווקא את נקודות החובה, ובכל זאת, עדיין שואלת... למה לנו בכלל לדון מישהו מלבד עצמנו? תשובה אחת עולה בי ככל שאני ממשיכה לכתוב: כשאני שופטת מישהו אחר, לטוב או לרע, לזכות או חובה, אני בעצם שופטת את עצמי, משום שהאחר, לרוב ישקף לי דברים שבתוכי, מהם - כאלה שאני אוהבת ולכן קל לי להתחבר אל אותו אדם, ומהם כאלה שאני לא אוהבת בתוך עצמי - ולכן קל לי להסתייג ממנו. עכשיו.. אני אומרת לעצמי - במקום לשפוט מישהו, לחובה או לזכות, מוטב לי לבדוק מה הוא אותו חלק בי שמתעורר לנוכח האדם שאני מבקשת לשפוט. אז תודה על ההזדמנות לברר לעצמי מחדש, ולראות מה דורש ניקיון בתוכי. אוהבת
 
למעלה