לדליה ח.

[דנה של רותם]

לדליה ח.

ראיתי אתמול את הסרט על אודליה שלך. האמת שהקלטתי אותו ביס מקס עוד ביום הזיכרון, אבל היום ההוא היה לי קשה מידי והיה לי חשוב להצליח באמת לראות את הסרט על אודליה ופחות לשקוע בכאב של היום הזיכרון הקשה כל-כך. מה אני אגיד לך, נשבר לי הלב. איזו ילדה יפה, מוצלחת, מאושרת, חביבה, חברותית. איזו אבידה. חשבתי עליכם כל הלילה, כמובן שגם הכאב הפרטי שלי התערבב בעניין. לא מבינה איך איך איך אפשר להמשיך. אודליה, יהי זכרך ברוך.

 

[דליה ח]

תודה, דנה של רותם

שאלת השאלות, איך ? אנחנו כולנו שואלים, וממשיכים. מי יותר ומי פחות. אודליה היתה בדיוק כמו שהשתקף בסרט, אוהבת חיים, חברותית, ומאושרת. וזו נחמתנו הקטנה. אנחנו נותנים לילדים שלנו כל מה שלא קיבלנו, ולא רק במובן החומרי. ואודליה הקרינה את זה. אני מודה לך על שגייסת כוחות לראות את הסרט, אני יודעת כמה קשה להתחבר לכאב של אחרים כשלך עצמך כואב מאוד.

 

[ר ש פ י ם]

לא ראיתי את הסרט

אבל לשאלה איך אפשר להמשיך... אני חושבת שזו חובתינו להמשיך וזה מה שיקירנו היו רוצים שנעשה שנמשיך לחיות שנמשיך לזכור, להזכר ולהזכיר כי כל עוד הם קיימים בזכרון שלנו הם ממשיכים לחיות.