לדפדף.

[עיניים תועות]

לדפדף.

(אני סתם צריכה לכתוב. למה תמיד אני צריכה תירוצים?..) לחבר את הנגן לרמקול ולנגן לפי א-ב את כל מה שמזיז אותי ולפתוח את תיבת ה

ולדפדף אחורה אחורה אחורה אני על dido, here with me פעם אחרונה ששמעתי אותו, זה היה עם הנוף של העמק ההוא בעיניים ואני חושבת שגם דמעות אני לא יודעת עם דמעות של הבוקר ההוא או של כל השבוע שלפניו שהתווסף או של הכל ביחד כבר. אני לא בטוחה מה אני רוצה לכתוב אבל אני אנסה בכל זאת. אני מקוה שלא אתחרט אח"כ. לפעמים אני רוצה פשוט לספר את הכל, הכל הכל. גם את מה שאני לא מספרת. אבל אני יודעת שזה לא נכון. לא לאף אחד, ולא לי. אני קוראת הכל, אחורה אחורה ואני מצטערת על הרבה. על הפעמים שפגעתי בלי אפילו להבין, על הפעמים שנתתי לעצמי להמשיך ולהפגע. על הפעמים שניגשתי לדברים שלא הייתי צריכה, על הפעמים שניגשתי לא נכון, על הפעמים שניגשו אליי לא נכון. ואני בכלל לא יודעת למה אני כל כך הרבה מצטערת, הרי, אני יודעת שמהכל לומדים. אבל אם יש משהו שהוא גדול עליי זו רגישות היתר הזו של כולנו. ואיך כולנו יכולים להתפוצץ כמו איזו פצצת אטום ביחד. יש לזה כוחות שלו יאמנו. וזה נורא, איך אדם יכול להיות גם המרפא הכי טוב למכאוב של זה שמולו וגם בדיוק מה שהכי מכאיב לו מכיוון אחר, כל כך בלתי צפוי. והם לא יוכלו לסבול, ביחד, ובאותו זמן לא יצליחו להרפות. ואני באמת מנסה לחשוב, עם כל החמלה שבי, על איך שאף אחד לא התכוון להרע, ואיך זה שפשוט, כל הפאקים של כולם הצטברו והתנגשו אחד בשני במן משחק נוראי כזה של פרה עיוורת בתוך החשכה שלפעמים החיים מותירה אותנו בה. והידיים היו מושטות קדימה בנסיון להגן עלינו ואולי גם לכוון ולעזור ובסוף פגעו בלי להתכוון או שאולי באיזשהו שלב כבר לא היה לאף אחד אכפת ורק רצינו לברוח מכל זה. ומה בכל זאת ממשיך למשוך פרפרים לאש? עד כמה שאני לומדת יש דברים שבהם נדמה כאילו אף פעם לא אלמד. אולי כל דבר בעתו, אבל, בינתיים, זה סתם מוזר. וזה צובט לי בבטן. ומצד שני. זה נורא עצוב לי לשבת פה ולהגיד את זה עם אותנטיות כואבת כזאת בעיניים הכמעט דומעות שיש לי עכשיו אבל אני יודעת שכמה שאני אמיתית זה תמיד מה שהחזיק אותי וזה מה שימשיך להחזיק זו הסיבה שאני עומדת על שתי הרגליים האלה עכשיו ונמצאת במקום שבו אני נמצאת מעבר לכל יכולת או כח רצון או התמדה הנכונות להיות נכונה לעצמי והיכולת הזו לאהוב. אז למה אני מרגישה את הציניות עוקצת אותי מכל הצדדים כשאני אומרת את זה. אולי אני בעיקר צריכה להבין שכל מי שעלול ללעוג לי עושה את זה מהמקום שלו מעולם לא הבנתי את זה כל כך חזק וברור כמו אחרי השנה הזו עד כמה להקטין מישהו אחר זה רק כדי להרגיש פחות קטן בעצמך עד כמה כל הקיטש הזה שלימדו אותי תמיד הוא לא סתם קיטש אני חייבת להאחז בזה. בכל מה שאני יודעת, וזוכרת. אסור לי לשכוח את עצמי. ואפילו את הדמעות האלה, מותר לי לבכות מדי פעם. רק לא יותר מדי. אסור יותר מדי. אסור לי להתפשר על עצמי. אני לא מרשה לי. דיי.

 

[noosh]

.............................................

אח כאילו, אוף, אוף, סליחה שקשה לי למצוא מילים? לעזאזל. וזה נורא, איך אדם יכול להיות גם המרפא הכי טוב למכאוב של זה שמולו וגם בדיוק מה שהכי מכאיב לו מכיוון אחר, כל כך בלתי צפוי. והם לא יוכלו לסבול, ביחד, ובאותו זמן לא יצליחו להרפות. . . . . . איך שאף אחד לא התכוון להרע, ואיך זה שפשוט, כל הפאקים של כולם הצטברו והתנגשו אחד בשני במן משחק נוראי כזה של פרה עיוורת בתוך החשכה שלפעמים החיים מותירה אותנו בה. והידיים היו מושטות קדימה בנסיון להגן עלינו ואולי גם לכוון ולעזור ובסוף פגעו בלי להתכוון או שאולי באיזשהו שלב כבר לא היה לאף אחד אכפת ורק רצינו לברוח מכל זה. יו זה הזיז כלכך הרבה דברים בפנים. ואת חכמה, והתובנות שלך גם על איך שאת רואה את עצמך. ואסור לך להתפשר על עצמך ואני חושבת שזה לא היה משפט של שכנוע-עצמי שם, כשחזרת על זה, זה היה מתוך בטחון אמיתי ומתוך ידיעה אמיתית. את באמת יודעת את זה. וזה טוב, ובריא, ושלם יותר מדי החלקיקים האלה. .