להחליט לא להחליט עוד לעולם
הייתי באקסטזה, אקסטזה מוחלטת אני עמדתי שם במקום אליו... כן! אליו אנשים... כן! רוצים כן.. רצינו רציתי, רוצים. אנשים. כן. אני עמדתי שם ,בנקודה הזו, על קצה ההחלטה. אל תגיד לי איפה עמדתי, אני יודע איפה עמדתי. להחליט או לא להחליט לפתוח את הארון ולחפש את הנייר הנייר שעליו רשמתי קודם,אבל אני לא זוכר איפה על הנייר כתוב, אתה השם של הדבר שאין לקרוא לו בשמו ואם אני אסתכל עליו, אני אזכר, לחפש את הספר או לא? שבו הנייר, על הנייר זה כתוב, על הנייר כתוב מה שאין להגיד את שמו, משהו עושה איכשהו דבר כלשהו כשדבר הוא שם או שם אני רואה את פני ההיסטוריה אני רואה את פני החשיבה והמדע אני עובר עליהם כמו על מפה, אבל אל פני האדם אין לי האומץ להסתכל כשאני מסתכל, הם פנים רחומות,טובות לב ואז מכוערות עדיין טובות לב זה לא רשום על הנייר, על הנייר רשום "זה" וזה זה לא. זה רק. כן,כן, הלו, הלו. להרים או לא להרים את הראש, להסתכל אל הפנים אני עומד באקסטזה,לכתוב את זה, לכתוב את האקסטזה. לכתוב את הפנים לא. אי אפשר, הייתי צחוק, אבל אי אפשר זה זה. כן. זה זה. אל תגיד לי שלא. הייתי צוחק אבל זה לא מצחיק. זו הנקודה בזמן שבה אני מחליט. אם אלך לים אני בוחר בשלווה. אני בוחר בזה,זה שאין להגידו במפורש שם אני אשכב ואשווה,שלווה,אשתווה,לשוות, שקט, ים, הולך, מדמיין, סוף-סוף סוף. או שאני ממשיך ללכת. לכתוב אותו. לכתוב אותו. להמשיך,להמשיך, זה לא נגמר, עוד לא כתבתי אותו אי אפשר! אי אפשר תגיד לסבתא שלך, לכתוב אותו! עכשיו אני בוחר,לים או לחברה, לים או לחברה. כאן אני עומד. זו ההחלטה, אבל כשששששחשובים על זה: למה להחליט? אני יכול להמשיך ללכת, זו שאלה מעניית בפני עצמה, למה להחליט? כן, זה לא גמרי זה, זה זה אחר.זה דומה אבל לא בדיוק. כמו ההחלטה, כמו ההחלטה, יכולתי לבחור בין ההוא לבין האחר. כמו הדף, הדף זה הזה. כן. ההחלטה. כן. זה. ים,חברה,דף,החלטה,מודל. הכל מודל. הפילוסוף לא יצליח (ואז אני צוחק,סוף כל סוף אני צוחק) הוא לא יצליח להראות את מה שהוא חושב, כי הוא בעקביות הורס את מה שהוביל אותו לשם (ואז אני צוחק) כמוני, כמו זה,כמו הוא, כמו כך, כמו שהיה. אני משהה את ההחלטה, עומד על קציה איזו החלטה? כל ההחלטות! אני זז וזז וזז. וסוף כל סוף אני מחליט את הבלתי נמנע. העולם בתנועה מתמדת. העולם חוזר על עצמו. אני קופא.אני עוצר. משהה את ההחלטה. איזה החלטה? כל ההחלטות. אין היגיון כי אין מילים,דיבור הוא ליטוף עדין של השכל, ולעיתים הוא מכה בו ברשעות האנליטיקה משתדלת שוב ושוב למפות את המגע קשר,יחס,פתרון פתרון הוא שיחרור של החניקה בעיה היא מגע הדוק חוק הוא התגובה של מגע במגע. אין היגיון, כי אין שפה, השפה מתפורר רה רה רה. בהבהבהבה (מהר מהר מהר! יותר מהר!) אני נשאר רק עם תחושה, עומד על קצה ההחלטה, בלי שום רמז אם ללכת לכאן או לכאן. לא מסוגל אפילו לחשוב :"זה לא חשוב" ואז אני מגיח מתוך האפלה. פולט מילה אחת. לא "זוז" לא "צא" לא "לך" לא "תפסיק" לא "די", "מענין" פעם אחת, זה שאינו מדבר עכשיו, אמר זאת פעם אחת. וזהו. אף אחד מאיתנו לא יגיד שוב זאת כאן. כן נגיד כן נגיד! שם. ההחלטה. מחליט. לא. מחליט לא להחליט לעולם מעניין מעניין מעניין מעניין מעניין. אני עמדתי שם, עמדתי שם, בקצה ההחלטה. בלי שפה, בלי תנועה, בלי עיקון מנחה, בלי קירבה לבני אדם, בלא מגע הייתי כתינוק, הייתי כתינוק בראשי. ועכשיו אני מוכן לבנות את הכל מהתחלה. לא. הכל כבר נעשה. הכל כבר היה. בו-בזמן. כרגע. עכשיו. קודם. שום דבר לא יבנה כי שום דבר לא נהרס. אם תרשום את מה שאתה חושב הוא לא יעלם. אם תגיד את התחושה היא לא תהיה למילים ה2 מוביל לסימטריה הסימטריה מובילה ל2 עם הנתק מגיעה הסימטריה עם המגע מופיע הביטחון. זה שחוזר על עצמו הורס את עצמו אני נוגע בעצמי, בקושי רוב,כמעט לא הייתי יכול. לו היה העולם טיפה אחרת, לא הייתי מצליח. אבל נגעתי. הכל חוזר אחורה בהיגיון בלתי ניתן להפרכה. הראש שלי הוא כמו מחשב. זה שנוגע בעצמו מרגיע את עצמו. זה שנוגע בעצמו מחליט. אני מחליט: די.
הייתי באקסטזה, אקסטזה מוחלטת אני עמדתי שם במקום אליו... כן! אליו אנשים... כן! רוצים כן.. רצינו רציתי, רוצים. אנשים. כן. אני עמדתי שם ,בנקודה הזו, על קצה ההחלטה. אל תגיד לי איפה עמדתי, אני יודע איפה עמדתי. להחליט או לא להחליט לפתוח את הארון ולחפש את הנייר הנייר שעליו רשמתי קודם,אבל אני לא זוכר איפה על הנייר כתוב, אתה השם של הדבר שאין לקרוא לו בשמו ואם אני אסתכל עליו, אני אזכר, לחפש את הספר או לא? שבו הנייר, על הנייר זה כתוב, על הנייר כתוב מה שאין להגיד את שמו, משהו עושה איכשהו דבר כלשהו כשדבר הוא שם או שם אני רואה את פני ההיסטוריה אני רואה את פני החשיבה והמדע אני עובר עליהם כמו על מפה, אבל אל פני האדם אין לי האומץ להסתכל כשאני מסתכל, הם פנים רחומות,טובות לב ואז מכוערות עדיין טובות לב זה לא רשום על הנייר, על הנייר רשום "זה" וזה זה לא. זה רק. כן,כן, הלו, הלו. להרים או לא להרים את הראש, להסתכל אל הפנים אני עומד באקסטזה,לכתוב את זה, לכתוב את האקסטזה. לכתוב את הפנים לא. אי אפשר, הייתי צחוק, אבל אי אפשר זה זה. כן. זה זה. אל תגיד לי שלא. הייתי צוחק אבל זה לא מצחיק. זו הנקודה בזמן שבה אני מחליט. אם אלך לים אני בוחר בשלווה. אני בוחר בזה,זה שאין להגידו במפורש שם אני אשכב ואשווה,שלווה,אשתווה,לשוות, שקט, ים, הולך, מדמיין, סוף-סוף סוף. או שאני ממשיך ללכת. לכתוב אותו. לכתוב אותו. להמשיך,להמשיך, זה לא נגמר, עוד לא כתבתי אותו אי אפשר! אי אפשר תגיד לסבתא שלך, לכתוב אותו! עכשיו אני בוחר,לים או לחברה, לים או לחברה. כאן אני עומד. זו ההחלטה, אבל כשששששחשובים על זה: למה להחליט? אני יכול להמשיך ללכת, זו שאלה מעניית בפני עצמה, למה להחליט? כן, זה לא גמרי זה, זה זה אחר.זה דומה אבל לא בדיוק. כמו ההחלטה, כמו ההחלטה, יכולתי לבחור בין ההוא לבין האחר. כמו הדף, הדף זה הזה. כן. ההחלטה. כן. זה. ים,חברה,דף,החלטה,מודל. הכל מודל. הפילוסוף לא יצליח (ואז אני צוחק,סוף כל סוף אני צוחק) הוא לא יצליח להראות את מה שהוא חושב, כי הוא בעקביות הורס את מה שהוביל אותו לשם (ואז אני צוחק) כמוני, כמו זה,כמו הוא, כמו כך, כמו שהיה. אני משהה את ההחלטה, עומד על קציה איזו החלטה? כל ההחלטות! אני זז וזז וזז. וסוף כל סוף אני מחליט את הבלתי נמנע. העולם בתנועה מתמדת. העולם חוזר על עצמו. אני קופא.אני עוצר. משהה את ההחלטה. איזה החלטה? כל ההחלטות. אין היגיון כי אין מילים,דיבור הוא ליטוף עדין של השכל, ולעיתים הוא מכה בו ברשעות האנליטיקה משתדלת שוב ושוב למפות את המגע קשר,יחס,פתרון פתרון הוא שיחרור של החניקה בעיה היא מגע הדוק חוק הוא התגובה של מגע במגע. אין היגיון, כי אין שפה, השפה מתפורר רה רה רה. בהבהבהבה (מהר מהר מהר! יותר מהר!) אני נשאר רק עם תחושה, עומד על קצה ההחלטה, בלי שום רמז אם ללכת לכאן או לכאן. לא מסוגל אפילו לחשוב :"זה לא חשוב" ואז אני מגיח מתוך האפלה. פולט מילה אחת. לא "זוז" לא "צא" לא "לך" לא "תפסיק" לא "די", "מענין" פעם אחת, זה שאינו מדבר עכשיו, אמר זאת פעם אחת. וזהו. אף אחד מאיתנו לא יגיד שוב זאת כאן. כן נגיד כן נגיד! שם. ההחלטה. מחליט. לא. מחליט לא להחליט לעולם מעניין מעניין מעניין מעניין מעניין. אני עמדתי שם, עמדתי שם, בקצה ההחלטה. בלי שפה, בלי תנועה, בלי עיקון מנחה, בלי קירבה לבני אדם, בלא מגע הייתי כתינוק, הייתי כתינוק בראשי. ועכשיו אני מוכן לבנות את הכל מהתחלה. לא. הכל כבר נעשה. הכל כבר היה. בו-בזמן. כרגע. עכשיו. קודם. שום דבר לא יבנה כי שום דבר לא נהרס. אם תרשום את מה שאתה חושב הוא לא יעלם. אם תגיד את התחושה היא לא תהיה למילים ה2 מוביל לסימטריה הסימטריה מובילה ל2 עם הנתק מגיעה הסימטריה עם המגע מופיע הביטחון. זה שחוזר על עצמו הורס את עצמו אני נוגע בעצמי, בקושי רוב,כמעט לא הייתי יכול. לו היה העולם טיפה אחרת, לא הייתי מצליח. אבל נגעתי. הכל חוזר אחורה בהיגיון בלתי ניתן להפרכה. הראש שלי הוא כמו מחשב. זה שנוגע בעצמו מרגיע את עצמו. זה שנוגע בעצמו מחליט. אני מחליט: די.