צליל הפעמון
New member
להיות איתו (או לא להיות)?
שלום,
קוראים לי צליל, אני בת 29 ואני רוצה לספר, לשתף, לפרוק, להתייעץ, לשתף ולקבל מכם נקודת מבט...
לפני שאספר את הסיפור שלי להלן רקע קצרצר עלי: אני גרה במרכז הארץ, אקדמאית, עובדת בעבודה מסודרת, נראית סבבה פלוס. לצערי אני לא מרגישה שלאורך השנים היה לי מזל באהבה. בזמן הצבא היה הקשר הראשון שלי שלא הייתי מגדירה אותו כוואו, אחר כך הייתי עם בחור מדהים ומקסים שהוא היה האהבה הראשונה שלי, אבל אחרי חצי שנה נפרדתי ממנו כי הרגשתי שאני לא במקום הראשון אצלו ולא מקבלת את האהבה שאני מרעיפה עליו (מה שלימים התברר כהחלטה נכונה מצידי ומקריאת מפה נכונה כיוון שאחרי כמה שנים הבחור.... יצא מהארון
!!!). אחרי שנה הייתי בקשר עם בחור מקסים אחר שאהב אותי בטירוף אבל לצערי אני לא הצלחתי להתאהב בו אז הוא נפרד ממני אחרי חצי שנה. מאז הייתי בקשרים פה ושם שלא התרוממו או כי הבחורים לא היו מספיק רציניים או כי מהצד שלהם לא היה מספיק עניין והייתי בטוחה שיותר אני לא אתאהב וכדאי שאתרגל למצב. לפני שנה וחצי המצב הזה השתנה. נהייתי ידידה של מישהו, הפכנו להיות חברים טובים והתאהבתי בו. לצערי זה היה חד צדדי אבל האהבה שלי אליו היתה כל כך גדולה שהבנתי שזה בדיוק מה שאני מחפשת. לצערי בגלל שזה היה חד כיווני נאלצתי לנתק איתו את הקשר. הסיפור הזה איתו גרם לי להבין שאני עוד יכולה להרגיש את זה ונהייתי רעבה לקבל את זה שוב. מאז ניסיתי לצאת עם בחורים לדייטים אבל לצערי או שזה לא היהזה או שהם לא היו רציניים ומתאימים או שאני לא הייתי הטעם שלהם. עד ש..
לפני חצי שנה הכרתי באינטנרט בחור מקסים והתחלנו לצאת, ולמרות שכבר אחרי כמה פגישות הבנתי שזה כנראה לא זה, בשונה מהפעמים הקודמות לא רציתי לפסול כל כך מהר ולכן נתתי לזה הזדמנות שרדפה עוד הזדמנות ועוד הזדמנות והיום אנחנו חצי שנה ביחד. הבחור מקסים בכל קנה מידה אפשרי רק לצערי- אני לא מצליחה להתאהב בו. לפעמים אני מרגישה שהוא קצת כבד לי מידי, מוריד אותי מבחינת האנרגיות, אין לי איתו במאה אחוז שפה משותפת, הוא לא מצחיק אותי ואני לא מתגעגעת אליו מספיק. מצד שני הוא בחור באמת מקסים: הוא דואג ואוהב ואכפתי ומשקיע ומחזר ורציני ואחד שניתן לסמוך עליו. אנחנו שנינו באים מרקע תרבותי דומה ושנינו במקום דומה בחיים ובטווח הארוך אין לי ספק שהוא יכול להיות איש משפחה מעולה ואבא טוב לילדים שלי.
ולכן, בגלל שיש את הבעד והנגדים אני די חצויה מה לעשות. מצד אחד אני לא לגמרי התגברתי על הבחור ההוא שבו הייתי מאוהבת (הידיד) והחבר הנוכחי פשוט לא מצליח לגרום לי להתאהב בו ולמלא לי את הצורך הזה שכה חסר לי- הצחוקים המשותפים, הנינוחות והגעגוע, ולכן להיות איתו מרגיש לי פשרה. מצד שני אם הייתי בת 24-25 יכול להיות שהייתי אומרת לו שלום יפה וממשיכה לחפש אבל בגלל שעוד שניה אני בת 30 ובגלל שבעברי בחורים לא נפלו עלי מהשמיים ואלה שפגשתי לא היו מספיק רציניים, טובים וכאלה שהתאהבתי בהם או שאני לא התאמתי להם והם אמרו לי ביי- אני שואלת את עצמי שאולי אם אני אפרד ממנו אני אפספס את הרכבת האחרונה... אני מסתכלת אפילו פה בהודעות בפורום ורואה בנות מתוסכלות שמחפשות זוגיות (בדיוק כמו שאני הייתי כאן וכתבתי כאן פה ושם בעבר) ונחרדת מהמחשבה ששוב אהיה לבד ואתחיל בחיפושים שיכולים לקחת עוד הרבה זמן ולהוביל אותי עדיין לנקודת פשרה או לשום מקום ומצד שני אני לא יכולה להימנע שלא להסתכל על חברות שנמצאות בזוגיות מאושרת ואוהבת וזה מעורר קנאה.
אז מה עלי לעשות? אני באמת חצויה....
אומרים שעם השנים האהבה בכל מקרה עוברת ומפנה את מקומה לחברות ולכבוד הדדי- אז למה לא להתחיל ישר מהנקודה הזאת? אולי לא נועדתי לאהבה ואולי החיים הם לא אגדה וצריך להתפשר...? מצד שני- אני כל כך רוצה לאהוב, יש לי כל כך הרבה מה לתת ואני נותנת- אז למה לא מגיע לי לקבל את כל ה בחזרה ולהנות מזה מכל הלב?
שלום,
קוראים לי צליל, אני בת 29 ואני רוצה לספר, לשתף, לפרוק, להתייעץ, לשתף ולקבל מכם נקודת מבט...
לפני שאספר את הסיפור שלי להלן רקע קצרצר עלי: אני גרה במרכז הארץ, אקדמאית, עובדת בעבודה מסודרת, נראית סבבה פלוס. לצערי אני לא מרגישה שלאורך השנים היה לי מזל באהבה. בזמן הצבא היה הקשר הראשון שלי שלא הייתי מגדירה אותו כוואו, אחר כך הייתי עם בחור מדהים ומקסים שהוא היה האהבה הראשונה שלי, אבל אחרי חצי שנה נפרדתי ממנו כי הרגשתי שאני לא במקום הראשון אצלו ולא מקבלת את האהבה שאני מרעיפה עליו (מה שלימים התברר כהחלטה נכונה מצידי ומקריאת מפה נכונה כיוון שאחרי כמה שנים הבחור.... יצא מהארון
לפני חצי שנה הכרתי באינטנרט בחור מקסים והתחלנו לצאת, ולמרות שכבר אחרי כמה פגישות הבנתי שזה כנראה לא זה, בשונה מהפעמים הקודמות לא רציתי לפסול כל כך מהר ולכן נתתי לזה הזדמנות שרדפה עוד הזדמנות ועוד הזדמנות והיום אנחנו חצי שנה ביחד. הבחור מקסים בכל קנה מידה אפשרי רק לצערי- אני לא מצליחה להתאהב בו. לפעמים אני מרגישה שהוא קצת כבד לי מידי, מוריד אותי מבחינת האנרגיות, אין לי איתו במאה אחוז שפה משותפת, הוא לא מצחיק אותי ואני לא מתגעגעת אליו מספיק. מצד שני הוא בחור באמת מקסים: הוא דואג ואוהב ואכפתי ומשקיע ומחזר ורציני ואחד שניתן לסמוך עליו. אנחנו שנינו באים מרקע תרבותי דומה ושנינו במקום דומה בחיים ובטווח הארוך אין לי ספק שהוא יכול להיות איש משפחה מעולה ואבא טוב לילדים שלי.
ולכן, בגלל שיש את הבעד והנגדים אני די חצויה מה לעשות. מצד אחד אני לא לגמרי התגברתי על הבחור ההוא שבו הייתי מאוהבת (הידיד) והחבר הנוכחי פשוט לא מצליח לגרום לי להתאהב בו ולמלא לי את הצורך הזה שכה חסר לי- הצחוקים המשותפים, הנינוחות והגעגוע, ולכן להיות איתו מרגיש לי פשרה. מצד שני אם הייתי בת 24-25 יכול להיות שהייתי אומרת לו שלום יפה וממשיכה לחפש אבל בגלל שעוד שניה אני בת 30 ובגלל שבעברי בחורים לא נפלו עלי מהשמיים ואלה שפגשתי לא היו מספיק רציניים, טובים וכאלה שהתאהבתי בהם או שאני לא התאמתי להם והם אמרו לי ביי- אני שואלת את עצמי שאולי אם אני אפרד ממנו אני אפספס את הרכבת האחרונה... אני מסתכלת אפילו פה בהודעות בפורום ורואה בנות מתוסכלות שמחפשות זוגיות (בדיוק כמו שאני הייתי כאן וכתבתי כאן פה ושם בעבר) ונחרדת מהמחשבה ששוב אהיה לבד ואתחיל בחיפושים שיכולים לקחת עוד הרבה זמן ולהוביל אותי עדיין לנקודת פשרה או לשום מקום ומצד שני אני לא יכולה להימנע שלא להסתכל על חברות שנמצאות בזוגיות מאושרת ואוהבת וזה מעורר קנאה.
אז מה עלי לעשות? אני באמת חצויה....
אומרים שעם השנים האהבה בכל מקרה עוברת ומפנה את מקומה לחברות ולכבוד הדדי- אז למה לא להתחיל ישר מהנקודה הזאת? אולי לא נועדתי לאהבה ואולי החיים הם לא אגדה וצריך להתפשר...? מצד שני- אני כל כך רוצה לאהוב, יש לי כל כך הרבה מה לתת ואני נותנת- אז למה לא מגיע לי לקבל את כל ה בחזרה ולהנות מזה מכל הלב?
