להיות אמא...ולא להיות..

[אלת האהבה]

להיות אמא...ולא להיות..



אני אף פעם לא ממש אהבתי ילדים,אף פעם לא הבנתי את בנות אלרות שאוהבות ילדים..בעיניי ילדים היו הקטנים הללו שרצו בין הרגליים,הקטנים הללו עשו לי סחרחורת ותחושה של סלידה... ואז התחתנתי ועניין הילדים פתאום עלה על הפרק,אבל דחיתי אותו...למרות שבעלי רצה מאוד...הרגשתי שאנני בשלה עדיין להיות אמא.אני אמא?..אני בעצמי ילדה,מי ידאג לי ויטפל בי?... אני לא יודעת ממה פחדתי יותר.האם זה מפחד שאאבד את חרותי?... האם זה מפחד הלידה עצמה?...או מהפחד שלא אהיה אמא טובה,כי הרי ילדים אף פעם לא ממש אהבתי.. לאחר שנתיים של זוגיות נפלאה,והמתנה בסבלנות מצד בעלי...החלטנו שהגיע הזמן להתחיל לנסות...בעלי יותר שכנע אותי ואני ניסיתי לשכנע את עצמי..וזה היה קשה,כי הפחד בתוכי קינן..ניסינו כחצי שנה ללא הצלחה..ואז התייאשתי ונסוגתי..והבהרתי שאולי כדאי לחכות עוד קצת..בעלי היה מאוכזב,אבל כיבד את רצוני..ו...אופס חודש לאחר מכן נקלטתי..שנינו היינו מופתעים ולא ידענו איך להתמודד.. שלושת החודשים של ההריון שלי היו מטורפים,הפחדים השתלטו עליי והמצבי רוח שלי היו בשחקים..אבל בחודש הרביעי,אני לא יודעת להסביר את זה,כאילו...כאילו הכל נראה אחרת,כאילו השלמתי עם המצב..ואפילו התחלתי להתרגל ולהנות ממנו...ההריון היה קל,נראיתי יפה,העובר התפתח ולמדתי לאהוב ולחוש אותו..כל תזוזה שלו בתוכי ריגשה אותי וניסיתי לשתף את בעלי..אבל הבנתי שלא משנה כמה הוא ינסה לחוש ולהתחבר הוא לא יצליח..בתוכי נע העובר שלנו...התינוק שלנו,וחשבתי לי כמה הגברים מפסידים..מזל שאין להם מושג עד כמה הם מפסידים. הקושי היחיד בהריון שלי היה ההמתנה,הצפיה,הסחיבה,הכבדות..אבל ידעתי שזה יהיה שווה את זה..הילד,המלאך שנוצר מהאהבה הגדולה שבנינו.. בחודש התשיעי כבר הסתובבנו בטירוף.מחפשים להזמין ``חבילת לידה`` מושלמת לתינוקנו החדש.רבים הציעו לתת לנו את הציוד שלהם,אבל אני לא רציתי..אני בשביל התחנוק שלי אקנה את הכי טוב שיש,הכי יפה,הכי נוח,והכי בטוח.. אפילו הסתובבנו עם עגלה כמו בסופר..וואוו זה כל כך מהנה..כל כך מרגש ומעלה את הצפיה לבואו של תינוקינו...הצפיה של משפחה,של חיבור מושלם אף יותר ממה שכבר יש ביננו..האושר הזה אופף ועוטף כל חלק בלב.. ואז..הגעתי לבית חולים...אין תחושות לעובר,התינוק שלי מת לי בבטן. התינוק שלי לא רצה לחיות יותר. ולמה?..אף אחד מהרופאים לא יודע למה.הוא פשוט מת ללא סיבה. את הלידה שכל כך חששתי ממנה עברתי כלידה רגילה. את התינוק שבתחילת הלידה לא רציתי לראותו..בסוף הלידה ראיתי. והוא היה הדבר הכי יפה שראיתי בעולם. וליטפתי אותו,ונגעתי,ולא רציתי שיקחו אותו..לבכות כבר לא בכיתי..דמעותיי נגמרו..רק הכאב נותר,האובדן. והיום בהתבונני בבעלי..אני לעיתים רואה את התינוק שלי בפניו,הם כל כך דומים..וכואב לי,הזכרון שלו מלווה אותי בפניו של בעלי... אלת האהבה.

 

[גר^^בהר]

ומדוע לא תנסו שוב?



בת זוגתי איבדה פעמיים את תינוקינו אמנם בשלב מוקדם יותר אך ...מאז נולדו לנו עוד שלושה! הכאב ההוא נישכח מול חווית החיים החדשים. ואין דבר העומד בפני הרצון.

 

[לי28]

לנסות לנסות ולנסות....



אלת יפתי... קראתי שוב ושוב.. חיפשתי את המילים, קצת קשה להוציא אותם וצריך לברור אותם... אלת אל תתיאשי תמשיכי לנסות, אסור לך להתיאש, את אשר קרה,קרה, נכון כואב, קשה, אך החיים עוד לפניך, צריך להמשיך את החיים ולהמשיך לנסות, איןזה מחייב כי כל פעם תהיה כמו הקודמת. מאחלת לך בהצלחה מכל ליבי. אוהבת לי28

 

[ליהי האחת]

אלת שלי...



אלת יקירתי ישבתי הבוקר וקראתי את כאבך...זה החזיר אותי 7 שנים אחורה בחיי... התחתנתי צעירה, צעירה מאוד, בקושי בת 21 הייתי, בעלי מאוד רצה ילד ואני עוד לא רציתי... פחדתי... אף פעם לא הייתי קשורה לילדים... יש לי אחיינים שאותם אהבתי אבל...זה לא זה... פחדתי שאני ארגיש אותו הדבר לילדי שלי...לאחר שנה שוכנעתי ע``י בעלי לעשות ילד... ניסינו כשנה להביא ילד לעולם בצורה הטבעית וזה לא הלך. לאחר שנה של ניסיונות פנינו לרופא נשים לעזרה ואכן לאחר כמה חודשים נקלטתי... אין גבול לאושר שבעלי חש כשסיפרתי לו שאני בהריון... אצלי היו יותר חששות, אותם חששות שהיו לפני ההריון, איך אני ארגיש לילד שלי... בסוף חודש שלישי הילד נפל... הייתי בשרותים ראיתי שאני מדממת וזהו ההריון הלך... (גם עכשיו אחרי 6 שנים אני עדיין חשה את אותו הכאב) בכיתי המון, הרגשתי שהילד חש שאני לא שלמה בהחלטה שלי להביא אותו לעולם ולכן הוא ויתר על קיומו... זה כל כך כאב לא יכולתי להשלים עם האובדן, בשבוע הראשון אחרי ההפלה הטבעית הרגשתי כאילו אני יושבת עליו שבעה... נכון שעוד ההריון היה בהתחלה ועדיין לא הרגשתי תזוזות אבל הוא היה קיים שם. שלושה חודשים אחרי זה נקלטתי שוב, והפעם בשעה טובה ילדתי את בני הבכור...הלכתי כמסוממת...הרגשתי שהוא המתנה שלי משמיים, שאין יצירת פלא יותר גדולה בתבל מבני שלי. עכשיו אני אמא לשני ילדים בריאים בשעה טובה והשלישי שלי בדרך...בין בני הבכור לבתי הצעירה היתה עוד הפלה טבעית באותו השבוע של ההפלה הראשונה שלי... אלת יקירתי כל ההקדמה הזאת היתה רק בשביל שתדעי שיש חיים לאחר מכן, הכאב הוא חזק אבל אחר כך אלוהים מפצה אותנו ובגדול. הרגשתי עמוק עמוק את כאבך אלת שלי ואני כל כך מחזקת את ידיך. אוהבת אותך ליהי

 

[אילה.]

איתך

איתך

אלת, הסיפור שלך נגע אצלי במיתרים הכי עדינים, הכי רוטטים, שאפשר. בתחושה שלי אין דבר נורא יותר מלאבד ילד, אין כאב גדול יותר. אין לי מילים שישפרו את ההרגשה, אין לי סיפורים משלי על הנושא, אין לי הצעות ייעול. אני רק בכאב, מקווה שאת חשה. שלך, אילה

 

[אבישג השונמית]

ממש מרגש



נכנסתי להודעה שלך לא דרך הפורום, אלא דרך הנבחרות. קודם כל ממש זלגו לי דמעות, לחכות 9 חדשים בציפיה למשהו, אפילו שבהתחלה היחה ציפיה קצת שונה ,ובסוף- ללדת תינוק מת זה פשוט נורא מכאיב, צביטה ענקית בלב...שצובטת וצובטת וצובטת... אני רווקה, אבל כששואלים אותי האם כשאתחתן ארצה מייד ילדים או לא- אני עונה שזו בכלל לא שאלה, כי הדברים לא תלויים בנו- מה שאלוקים נותן אני לוקחת, כי הוא לא תמיד נותן מתי ואיך שאנחנו רוצים. תינוק זו מתנה נפלאה- ואני מאחלת לך ובטוחה שעוד תקבלי הרבה כאלה, ולו רק בזכות האומץ הרב שלך !!! אוהבת.

 

[אלמוגית]

אלת אהבה עוד יבואו ימים של אושר



לאלת חמודתי עוד יבואו ימים של אושר עוד יבואו ימים של תקוה אחרי הגשם והסערה תבוא הקשת במלוא הצבעים. נכון הכאב הוא גדול נכון שאי אפשר להתגבר אך יום יבוא ויהיה לך תינוק חדש והלוואי ויגיע מהר אני מאחלת לך מכל הלב אלת אהבה שיהיה לך תינוק יפיופ ותהיי מאושרת עד הגג צריך רק סבלנות ותקווה ממני כינרת אחרת המקווה יחד איתך

 

[אצבעונית]

לאלת האהבה



סיפורך נגע ללבי מאוד,כמו שהוא נגע לליבם של כל חברי הפורום. האובדן של אובדן ילד הוא עצום של ילד שאת מגדלת בתוכך תשעה חודשים,לדעתי אין לזה נחמה. אני מכירה את זה מקרוב גם לי היה מקרה דומה (את יודעת שקורה לך מקרה,מתגלה לך פתאום שמקרים דומים קורים לעוד רבים פתאום את שומעת המון סיפורים כאלו). גם אני סחבתי תינוק בבטן עד חודש שביעי ואפילו ילדתי בניתוח קיסרי זה היה מקרה קשה מאוד אך בסוף ילדתי בדם יזע ודמעות והילד היה יפה,תינוק מקסים וקטן מאד,כל קטן שהוא לא הצליח לשרוד יותר משישה ימים. האובדן היה קשה,קשה מאוד. הרבה ניסו לנחם,אך אני ילדה בת 21 (הייתי) שאיבדה תינוק לאחר לידה כל כך קשה ולא יכולתי להתנחם,הרי אף אחד לא יכול להבין את הכאב הזה אף אחד לא יכול לנחם במצב כזה. האמת היא,שחשבתי שאני לא אתגבר על זה לעולם. ומה גם שזה יצר קרע במערכת היחסים שלי עם בעלי. אבל היום אני אמא לשני ילדים מקסימים ואנחנו משפחה מאושרת. והכאב? הזמן מרפא את הכל. להגיד לך שהאמנתי שהזמן ירפא? לא,לא האמנתי אבל אנחנו אנשים חזקים שמה לעשות הזמן מרפא. להגיד לך שלא בכיתי במשך שנה? בכיתי וגם בכיתי לא האמנתי שיש לי כל כך הרבה דמעות. עכשיו זה נראה לי כאילו שזה קרה לפני המון המון שנים (8 שנים חלפו מאז) אבל יש דברים אחרים שממלאים אותי כיום. ומדי פעם אני גם נזכרת בתינוק היפיפה שפתח עיניים (עיניים תכולות) והסתכל עליי בתוך אינקובטור וליבי נצבט ואולי מדי פעם אני גם מזילה דמעה. אז אלת אהבה אני רוצה לומר לך חזקי ואמצי ואני מאמינה ומקווה שבעוד כמה שנים גם את תסתכלי על זה כזכרון רחוק ושיהיו לך ילדים שימלאו את החלל הריק הזה. בהרבה אהבה ותמיכה אצבעונית

 

[מרי-לו]

לאלת האהבה



אין לי מילים לומר לך כמה נגעת בליבי, וכל תיאור וכל מילה רק תגרע. יקרה שלי, לא יכולה לומר לך שאני יודעת מה עובר עליך, אבל אני כאשר עוברי החליט שהוא מפסיק לגדול בסוף החודש הרביעי, הרגשתי כאילו חרב עלי עולמי. והייתי לבד לא היה לי מי שיינחם אותי (כן, אני נשואה אבל הוא היה במילואים והתינוק ... נו איך לומר, לא בדיוק היה בדיוק בראש מעיניו). אני יודעת שאין מה להשוות יקירה, אך כאחת שחוותה את צער הפרידה מעובר, אני יכולה לומר לך בוודאות, כל ילד הוא יחיד ומיוחד, אך אנחנו כנשים, כאמהות, חייבות להמשיך ולנסות, להמשיך ולשרוד. אני לא יכולה לומר לך שהתינוק שנולד שנתיים אחרי המקרה כיבה את האש שדלקה בליבי, אך מה שכן אומר לך זה שבהחלט הלהבה דעכה (לא כבתה). אז חיזקי ואימצי יקרה ואל תרפי האושר נמצא שם בפינה. מרי-לו