"להיות חולה היה גזר דין מוות"

[נגה כוכבית]

"להיות חולה היה גזר דין מוות"

כותבת אימו של זלמן לייב, כי היה צריך לא להיראות ולהיות חולה, שמשמעותו היה גזר דין מוות. ולי נפל הגרוש. בביתנו יש חילוקי דעות באשר לשהיה במיטה. האם זה כיף סתם להיות במיטה. לדעתי משהו בכך איננו בסדר. ולא יכולתי עד הלום להסביר למה. אצלנו בבית ההורים, להיות במיטה משמעו היה להיות מאד מאד חולה (לאחר המלחמה אימי אושפזה לתקופות ארוכות בשל שחפת). ולהיות מאד חולה... היה גזר דין מוות. כך ספגתי גם את האנטי שלי לשריצה במיטה. עכשו הבנתי. אוףףף. מיכל.

 

[זלמן לייב]

זאת ההוכחה לשוני בין בני אדם

למרות שאחרי המלחמה אמא שלי אושפזה לתקופות ארוכות בשל השחפת, אצלנו בבית של ההורים להיות במיטה משמעו כיף בלתי רגיל. הכיף הגדול ביותר היה להתעורר מאוחר ביום שבת ולהכנס למיטה החמה של ההורים - ולהתכרבל בשמיכות שלהם. עד היום המיטה היא מקום כיפי שבו מתפנקים, נחים, קוראים ספר טוב וישנים. בטח שאפשר למצוא עוד דברים טובים שאפשר לעשות שם אבל זה לא הפורום לדבר על זה

 

[tiyah]

רק בריאות!

להיות חולה, זה יד קרירה על המצח ומבט מודאג בעיניים, תריסים מוגפים, דלי לייד המיטה, והבטחה, אני אחזור בצהריים...

 

[נגה כוכבית]

יש עוד צד למשוואה: אבא.

נא לא לשכוח, כי אבי הוא זה, שבגיל 17.5 חבט בכל כוחו באביו, בקרש, כדי שיקום מהדרגש ושימשיך לעבוד. שלא ייכנע לרצון שלא לקום. אבא שלי גם משם. ואסור להביע כל רמז לחולשה. אמא שלי אושפזה במחלתה בתנאים קשים: בחודשי הקיץ בכלל לא היתה לה מיטה, היא התנחלה בבית החולים בכסא נח במרפסת. כשהגיע החורף הצליחו להצטופף ולפנות לה מקום בחדר. בבית החולים שררו תנאי רעב. משפחתה, כמובן, לא הביאה לה חבילות מזון, והיא לא היתה מסוגלת לצאת ולפרנס את עצמה. אין ספק, כי היא לא אהבה את הפאזה הזאת. מיכל.

 

[גילי 10]

מיכלי, איך ידעת ??

גם אצלנו ככה. בילדותי הייתי ילדה די חולנית, ( כנראה פביכוסומטי ) בכל אופן למיטה היו מגיעים רק כשזה היה סוף העולם, לא דקה קודם. הייתי מתקנאת לי באחרים, שהתפנקו להם במיטה, לא אצלנו בבית. ורק עכשיו הבנתי. תילי