להיות חכמה ולא צודקת
שלום לכולן,
לקראת החגים והאירוחים הארוכים אני מעלה פה שאלה שהעליתי בפורום אחר. קיבלתי שם כמה עצות, אבל מכיוון שבפורום זה יש גם כלות וגם חמיות, אשמח לשמוע את דעתכן.
חמותי היא אישה נחמדה ולרוב לא מתערבת. עד פה הכל טוב. היא מעולם לא הייתה מרוצה מהבחירה של הבן שלה, והבהירה זאת בעקיצות שונות לאורך הזמן, אך מעצם היותה לא מתערבת- לא התערבה.
למעשה אני יכולה להצביע רק על מקרה אחד מובהק בו סיכסכה בנינו, ימים ספורים לפני החתונה, אבל זה עבר ואפשר לדון אותה לכף-זכות ולומר ש "היא לא ידעה".
מאז שנולד הקטן (11 חודש) המצב השתנה. בתחילה היא עקצה הרבה ואמרה עלינו דברים מגעילים מול המשפחה המורחבת. לאחר שהעמדתי אותה במקום היא התחילה לשמוח לאיד. כל פעם שמשהו לא הולך היא מבסוטה. ואני לא מדברת רק על שלושתינו (אני בעלי והילד), אלא גם על דברים שלא מסתדרים עם הורי או אחיי. זה הגיע למצב שאני פשוט לא מספרת לה כלום. הכל תמיד "בסדר". חוץ מזה, שמתי לב שככל שאני מחייכת פחות, כך היא עוקצת פחות. אז אני מפחיתה חיוכים ובעיקר מנידה את ראשי כי כך הכי פשוט לנתק קשר עין.
בעלי מודע כמובן. אומנם רוב ההערכות נאמרות כשהוא לא באיזור (כנראה בכוונה), אבל גם כשנאמרת הערה והוא שם הוא לא יכול לענות מכיוון שלא מתייחסים אליו ברצינות בנושא הזה. כלומר, אם מדברים על כלכלה או פוליטיקה יקחו את דבריו בשיא הרצינות, אבל כל מילה עלי או על חינוך הילד: במקרה הטוב התעלמות ובמקרה הרע מסובבים את דבריו לגמרי ועוקצים.
אתן שתי דוגמאות:
הילד מושכב לישון אחרי טקס שינה (מקלחת, בקבוק, שירי ערס).
כחלק מהטקס, כמה דקות אחרי שבעלי יוצא מהחדר, הוא נעמד במיטה וקורא לנו. בעלי נכנס, משכיב אותו, עושה לו ששששש, נותן מוצץ ויוצא. אחרי פעמיים-שלוש כאלו הילד נרדם. זו השגרה הקבועה אצלנו בבית ולמעשה גם בבית הוריי והוריו.
לפני שבועיים היינו אצל הוריו. הקטן, כהרגלו, קרא לנו ובעלי נכנס אל החדר כדי להשכיב אותו. באותו זמן, שבעלי לא היה נוכח, חמותי הסבירה לגיסתי שאנחנו נותנים לילד לבכות עד שהוא נרדם. כמובן שמיד אמרתי שזה לא נכון, אבל זה היה לא קשור כי אני הייתי בסלון והן היו במטבח, ודבריה היו "כאילו" לא מיועדים לאוזני (כאילו כי נאמרו בקול רם למדי). היא גיחחה ולא ענתה לי.
יש לציין שההערה הזו חוזרת על עצמה כל הזמן וכך גם הביטול שלי או של בעלי.
כשחזרתי לעבודה הפסקתי להניק. באותו זמן היא סיפרה לקרוב משפחה (שוב, לא דיברה אלי, אלא בקול מספיק רם כדי שגם אני אשמע) שהיא לא מבינה נשים שמפסיקות להניק, הן לא אימהות.
W T F ???????????
לא יכולתי להגיד כלום כי הדברים לא כוונו אלי. אם הייתי מגיבה זה היה כאילו אני נדחפת לתוך שיחה והייתי מקבלת את גיחוך ואת מבט ה "מה את נדחפת? לא תרבותית"
אז אפשר לרכז את כל הפוסט הארוף הזה לשתי בעיות:
בעיה אחת היא שהעויינות שלי ממש ברורה ובעלי ממש מוטרד מזה.
בעיה שניה היא הנוכחות אצלם בבית (באים לשבת פעם בשלושה שבועות כרגע ועוד מעט נהיה שם בחלק מהחגים). אני מרגישה שאני מבזבזת המון אנרגיות בהסתרה של מידע ובלא לחייך. כשאנחנו חוזרים הביתה זו ממש הרגשה של: "וואו. אפשר לנשום."
יש דרך טובה יותר להתמודד עם זה?
לגבי זה שבעלי ידבר איתה, כמו שהוצע לי- דיברתי איתו על זה, לא מאמינה שהוא מסוגל. באופיו הוא לא אוהב ליצור עימותים. אמא שלו מגיעה ממשפחה בה מנתקים קשרים על ימין ושמאל. הוא מפחד שהיא פשוט תגיד לו שלא נבוא והוא יפסיד את הקשר עם אביו ועם האחים הקטנים- כמו שכבר קרה במשפחה המורחבת...
לא לראשי
שלום לכולן,
לקראת החגים והאירוחים הארוכים אני מעלה פה שאלה שהעליתי בפורום אחר. קיבלתי שם כמה עצות, אבל מכיוון שבפורום זה יש גם כלות וגם חמיות, אשמח לשמוע את דעתכן.
חמותי היא אישה נחמדה ולרוב לא מתערבת. עד פה הכל טוב. היא מעולם לא הייתה מרוצה מהבחירה של הבן שלה, והבהירה זאת בעקיצות שונות לאורך הזמן, אך מעצם היותה לא מתערבת- לא התערבה.
למעשה אני יכולה להצביע רק על מקרה אחד מובהק בו סיכסכה בנינו, ימים ספורים לפני החתונה, אבל זה עבר ואפשר לדון אותה לכף-זכות ולומר ש "היא לא ידעה".
מאז שנולד הקטן (11 חודש) המצב השתנה. בתחילה היא עקצה הרבה ואמרה עלינו דברים מגעילים מול המשפחה המורחבת. לאחר שהעמדתי אותה במקום היא התחילה לשמוח לאיד. כל פעם שמשהו לא הולך היא מבסוטה. ואני לא מדברת רק על שלושתינו (אני בעלי והילד), אלא גם על דברים שלא מסתדרים עם הורי או אחיי. זה הגיע למצב שאני פשוט לא מספרת לה כלום. הכל תמיד "בסדר". חוץ מזה, שמתי לב שככל שאני מחייכת פחות, כך היא עוקצת פחות. אז אני מפחיתה חיוכים ובעיקר מנידה את ראשי כי כך הכי פשוט לנתק קשר עין.
בעלי מודע כמובן. אומנם רוב ההערכות נאמרות כשהוא לא באיזור (כנראה בכוונה), אבל גם כשנאמרת הערה והוא שם הוא לא יכול לענות מכיוון שלא מתייחסים אליו ברצינות בנושא הזה. כלומר, אם מדברים על כלכלה או פוליטיקה יקחו את דבריו בשיא הרצינות, אבל כל מילה עלי או על חינוך הילד: במקרה הטוב התעלמות ובמקרה הרע מסובבים את דבריו לגמרי ועוקצים.
אתן שתי דוגמאות:
הילד מושכב לישון אחרי טקס שינה (מקלחת, בקבוק, שירי ערס).
כחלק מהטקס, כמה דקות אחרי שבעלי יוצא מהחדר, הוא נעמד במיטה וקורא לנו. בעלי נכנס, משכיב אותו, עושה לו ששששש, נותן מוצץ ויוצא. אחרי פעמיים-שלוש כאלו הילד נרדם. זו השגרה הקבועה אצלנו בבית ולמעשה גם בבית הוריי והוריו.
לפני שבועיים היינו אצל הוריו. הקטן, כהרגלו, קרא לנו ובעלי נכנס אל החדר כדי להשכיב אותו. באותו זמן, שבעלי לא היה נוכח, חמותי הסבירה לגיסתי שאנחנו נותנים לילד לבכות עד שהוא נרדם. כמובן שמיד אמרתי שזה לא נכון, אבל זה היה לא קשור כי אני הייתי בסלון והן היו במטבח, ודבריה היו "כאילו" לא מיועדים לאוזני (כאילו כי נאמרו בקול רם למדי). היא גיחחה ולא ענתה לי.
יש לציין שההערה הזו חוזרת על עצמה כל הזמן וכך גם הביטול שלי או של בעלי.
כשחזרתי לעבודה הפסקתי להניק. באותו זמן היא סיפרה לקרוב משפחה (שוב, לא דיברה אלי, אלא בקול מספיק רם כדי שגם אני אשמע) שהיא לא מבינה נשים שמפסיקות להניק, הן לא אימהות.
W T F ???????????
לא יכולתי להגיד כלום כי הדברים לא כוונו אלי. אם הייתי מגיבה זה היה כאילו אני נדחפת לתוך שיחה והייתי מקבלת את גיחוך ואת מבט ה "מה את נדחפת? לא תרבותית"
אז אפשר לרכז את כל הפוסט הארוף הזה לשתי בעיות:
בעיה אחת היא שהעויינות שלי ממש ברורה ובעלי ממש מוטרד מזה.
בעיה שניה היא הנוכחות אצלם בבית (באים לשבת פעם בשלושה שבועות כרגע ועוד מעט נהיה שם בחלק מהחגים). אני מרגישה שאני מבזבזת המון אנרגיות בהסתרה של מידע ובלא לחייך. כשאנחנו חוזרים הביתה זו ממש הרגשה של: "וואו. אפשר לנשום."
יש דרך טובה יותר להתמודד עם זה?
לגבי זה שבעלי ידבר איתה, כמו שהוצע לי- דיברתי איתו על זה, לא מאמינה שהוא מסוגל. באופיו הוא לא אוהב ליצור עימותים. אמא שלו מגיעה ממשפחה בה מנתקים קשרים על ימין ושמאל. הוא מפחד שהיא פשוט תגיד לו שלא נבוא והוא יפסיד את הקשר עם אביו ועם האחים הקטנים- כמו שכבר קרה במשפחה המורחבת...
לא לראשי
