להיות יותר מידי נורמטיבי - זו התמכרות

להיות יותר מידי נורמטיבי - זו התמכרות../images/Emo88.gif

חשבתם שרק לעשות סמים זו התמכרות? חשבתם שלהמר באופן כפייתי זו התמכרות? או אולי לאהוב שוקולד, אוכל, סקס, ואחרים? הנה כתבה שמספרת לנו שגם להיות יותר מדי נורמטיבי, זו בעצם התמכרות! אמנם מסוג אחר, אבל לא פחות אובססיבית ומפחידה מבעיות אחרות. ......בשנות העשרים שלהם התוכנית היתה כבר ברורה. צריך ללמוד, למצוא עבודה מכניסה, להינשא, לקנות דירה, להוליד ילדים, לחסוך קצת כסף בצד. הם היו נאמנים לתוכנית, למדו כלכלה ומינהל עסקים, או משפטים או ראיית חשבון, התחתנו עם החברה מהצבא. את הדירה הקטנה שקנו ההורים אחרי החתונה כבר החליפו בבית צמוד קרקע בן ארבע קומות, גינונת וכלב. על הרצפה הניחו פרקט, על התקרה מנורות מוולפסון. האישה קנתה רהיטים "כמו" בקסטיאל. אחרי שסיימה לבנות את הבית, לרהט אותו, להוליד ילד ועוד ילד ועוד אחד, כדי שתהיה "משפחה", אחרי שסיימה לשפץ את הבית או שוב להחליף אותו ושוב לרהט אותו, למלא אותו בחפצים, להחליף את האוטו, לקחת מאהב ולהחליף גם אותו, אחרי ששניהם סימנו ביחד וי על כל הסעיפים של "התוכנית", מה כבר נשאר? ריקנות זה מה שנשאר, ריקנות שאחרי הבטחה גדולה שנכזבה, ריקנות מלחיות תוכנית של אחרים במקום את החיים שלך. אבל גם זה לא נורא, אפשר לקחת פרוזאק. עכשיו, בטור המכוניות העייפות באילון בדרך הביתה, הם כבר לא יכולים עוד להיזכר בחלומות שפעם חלמו. אם תזכיר להם אותם הם יחייכו בביטול. החלומות האלה שייכים לעידן הנאיביות, יאמרו, והחיים אינם חלום, הם שדה קרב. רק לפעמים, כשהם עם עצמם במיטה מנסים להירדם ומאורעות היום קודחים בראשם, כשליבם נחמץ ברגעי האמת שלפני השינה, מתגנבת לראשם השאלה, איפה טעינו? אם עשינו הכל לפי התוכנית, אם יש לנו הכל, איך זה שהכל כל כך חסר טעם, איפה האושר שהבטיחו לנו כשהיינו ילדים ולמה לעזאזל אין משמעות לכלום? הם לא אשמים. הם לא אשמים בכך שהיו תמימים, והאמינו למשווקי התוכנית. הם לא שיערו שהתרבות, החברה, ההורים, מוליכים אותם שולל, שהם משווקים להם אידיאלים חלולים של הישגיות, כסף, הצלחה. לא לימדו אותם שאם ימכרו את עצמם, את החלומות שלהם ויתאימו עצמם ל"תכנית" יהיה להם "הכל" אבל לא יהיה להם כלום, שחייהם יהיו ריקים ממשמעות, ש"התכנית" תביס אותם ובמקום מנצחים הם יהיו קורבנות. http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/669/437.html מה היו התכניות שלכם? הרי אף אחד מאיתנו לא חשב למצוא את עצמו נרקומן באמצע החיים שלו, לא? או מהמר כפייתי, או מכור לכל דבר אחר... מסתבר, שככל שאני מדפדפת ברשת ובחיים, אני מוצאת שאנחנו, המכורים הנקיים מסמים, לא שונים בהרבה מאלה שאנחנו מקנאים בהם לא פעם... (אתם לא מקנאים/קינאתם? עם יד על הלב...) מה ההרגשה אחרי שקוראים את הכתבה הזו?
 
בטח שהם לא אשמים../images/Emo70.gif

אז למה אנחנו מאשימים כל כך את עצמנו שנחנו לאיודעים לנהל את החיים שלנו.? אחרי שקראתי מה שכתוב פו אני כבר לא יודעת מה צריך להיות נורמטיבית או מכורה. אני לא יודעת מה עדיף לי ומי יותר מכור ממי. החיים שלהם לפי מה שמסופר פו יותר משעממים משלי חחחח
 
מה אתם חושבים../images/Emo35.gif מה כדאי להיות../images/Emo35.gif

נורמטיבית או מכורה? האם כל מה שאנחנו מחפשים זה לא להיות משועממים? הרי זה מה שהיה לנו כשהיו לנו הסמים, לא? לא היה רגע אחד משעמם
ולאן הגענו עם זה?
 

צונו123

New member
../images/Emo214.gifלא כל מה שנוצץ זהב הוא....

השאלה היא למה או למי את קוראת נורמטיבית? עם הרבה אסירות תודה לכח העליון שלי, אני מכורה גאה, לנורמטיבית אין אפילו חלקיק ממה שיש למכורה, חברים, תמיכה אהבה נתינה צעדים וכו'.... ולזה? יש הרבה שמייחלות מבין ה "נורמטיביות"!
 
האמת? אני לא בטוחה שנורמטיבי הוא נוצץ../images/Emo13.gif

בשבוע שעבר נכחתי בהרצאה שנשאה את השם "קושי כמנוף לצמיחה". ההרצאה ניתנה ע"י המכון לקבלה במרכז יום בו אני מטופלת. המרצה התחיל את ההרצאה במילים האלה ממש: "כל אחד מאיתנו מכור למשהו, יש שמכורים לעבודה, יש שמכורים לכסף, יש שמכורים לסמים או לסקס, או לאוכל או לכל מיני דברים. נדרש המון אומץ להכיר בעובדה שאנחנו מכורים, ולטפל בבעיות שלנו עוד לפני שהן מתחילות להפריע לניהול תקין של החיים" חשבתי על זה במשך כמה ימים והגעתי למסקנה שזה באמת נכון... אני לא מכירה הרבה אנשים שמתנהלים "נכון" או שה"נכון" שלהם אינו לוקה בחסר. מצאתי שרבים האנשים שלעניות דעתי זקוקים לדרך שנים עשר הצעדים שמציעה תכנית המכורים האנונימיים. אני מוצאת שהתכנית היא בעצם כלי - אדיר ואמיתי - למודעות עצמית, דרך יומיומית שכל אחד יכול להיעזר בה, בלי כותרות של "מכור" או לא. מצאתי, ש"חיבוקים של אנ איי", אפשר אמנם למצוא בין אנשים נורמטיביים, אבל אין הרבה אנשים שמבינים עד כמה הם זקוקים לחיבוק אמיתי שאנו המכורים זוכים לו מידי יום. מצאתי שהכנות והפתיחות שהדרך דורשת, קודם מעצמנו ואח"כ כלפי אחרים, פחות מוכרת אצל נורמטיביים, ודורשת הרבה יותר אומץ מזה שרבים יכולים לו. מצאתי עוד כמה דברים בדרך הזו שאני כל כך מאמינה בה, גם אם אני רק בתחילתה.. גם אם ממש התנגדתי לה בהתחלה, גם אם הכחשתי את הצורך שלי בה, כמגדלור שיאיר חזרה את חיי.
 

x 2 x 2

New member
איזה מילה מרגיזה"נורמטיבי"../images/Emo46.gif

האנשים הנורמטיביים. מי קבע את הנורמה? לפי איזה נורמה? הם נורמטיביים, אנחנו לא. המכורים רוצים להיות נורמטיביים. לא אוהבת את המילה. ואת ההקבלה.
 
גמני לא אוהבת את המילה נורמטיבי../images/Emo4.gif

ומסכימה מאד שהנורמה משתנה ממקום למקום ומתרבות לתרבות, קל וחומר מאדם לאדם... אלא שלמערכות כאלה ואחרות קל לסווג אנשים על פי הצרכים שלהן, ולכן יש מי שנקרא "נורמטיבי - שעומד באותן נורמות, ויש מי שלא ממש - ונקרא בכל מיני שמות אחרים. הכתבה הובאה הנה משום שהתכנית או לפחות בטיפול, אני שומעת הרבה מאד את המילה נורמטיבי... "הם לא יכולים להבין אותנו... הנורמטיבים אחרים מאיתנו" ועוד כל מיני כאלה... שבעצם יוצרים איזה שהוא חיץ בין המוגדרים מכורים, לאלה שלא. נדמה שלא פעם אנחנו אלה שיוצרים בעצמנו את החיץ הזה.. אנחנו בעצמנו מפרידים את עצמנו מחברה רגילה... וזה מעלה בי לא מעט שאלות שבטח יבוא בהמשך
תמשיכי לבוא
 
למעלה