0בוחרת בחיים0
New member
להיות יותר מידי נורמטיבי - זו התמכרות../images/Emo88.gif
חשבתם שרק לעשות סמים זו התמכרות? חשבתם שלהמר באופן כפייתי זו התמכרות? או אולי לאהוב שוקולד, אוכל, סקס, ואחרים? הנה כתבה שמספרת לנו שגם להיות יותר מדי נורמטיבי, זו בעצם התמכרות! אמנם מסוג אחר, אבל לא פחות אובססיבית ומפחידה מבעיות אחרות. ......בשנות העשרים שלהם התוכנית היתה כבר ברורה. צריך ללמוד, למצוא עבודה מכניסה, להינשא, לקנות דירה, להוליד ילדים, לחסוך קצת כסף בצד. הם היו נאמנים לתוכנית, למדו כלכלה ומינהל עסקים, או משפטים או ראיית חשבון, התחתנו עם החברה מהצבא. את הדירה הקטנה שקנו ההורים אחרי החתונה כבר החליפו בבית צמוד קרקע בן ארבע קומות, גינונת וכלב. על הרצפה הניחו פרקט, על התקרה מנורות מוולפסון. האישה קנתה רהיטים "כמו" בקסטיאל. אחרי שסיימה לבנות את הבית, לרהט אותו, להוליד ילד ועוד ילד ועוד אחד, כדי שתהיה "משפחה", אחרי שסיימה לשפץ את הבית או שוב להחליף אותו ושוב לרהט אותו, למלא אותו בחפצים, להחליף את האוטו, לקחת מאהב ולהחליף גם אותו, אחרי ששניהם סימנו ביחד וי על כל הסעיפים של "התוכנית", מה כבר נשאר? ריקנות זה מה שנשאר, ריקנות שאחרי הבטחה גדולה שנכזבה, ריקנות מלחיות תוכנית של אחרים במקום את החיים שלך. אבל גם זה לא נורא, אפשר לקחת פרוזאק. עכשיו, בטור המכוניות העייפות באילון בדרך הביתה, הם כבר לא יכולים עוד להיזכר בחלומות שפעם חלמו. אם תזכיר להם אותם הם יחייכו בביטול. החלומות האלה שייכים לעידן הנאיביות, יאמרו, והחיים אינם חלום, הם שדה קרב. רק לפעמים, כשהם עם עצמם במיטה מנסים להירדם ומאורעות היום קודחים בראשם, כשליבם נחמץ ברגעי האמת שלפני השינה, מתגנבת לראשם השאלה, איפה טעינו? אם עשינו הכל לפי התוכנית, אם יש לנו הכל, איך זה שהכל כל כך חסר טעם, איפה האושר שהבטיחו לנו כשהיינו ילדים ולמה לעזאזל אין משמעות לכלום? הם לא אשמים. הם לא אשמים בכך שהיו תמימים, והאמינו למשווקי התוכנית. הם לא שיערו שהתרבות, החברה, ההורים, מוליכים אותם שולל, שהם משווקים להם אידיאלים חלולים של הישגיות, כסף, הצלחה. לא לימדו אותם שאם ימכרו את עצמם, את החלומות שלהם ויתאימו עצמם ל"תכנית" יהיה להם "הכל" אבל לא יהיה להם כלום, שחייהם יהיו ריקים ממשמעות, ש"התכנית" תביס אותם ובמקום מנצחים הם יהיו קורבנות. http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/669/437.html מה היו התכניות שלכם? הרי אף אחד מאיתנו לא חשב למצוא את עצמו נרקומן באמצע החיים שלו, לא? או מהמר כפייתי, או מכור לכל דבר אחר... מסתבר, שככל שאני מדפדפת ברשת ובחיים, אני מוצאת שאנחנו, המכורים הנקיים מסמים, לא שונים בהרבה מאלה שאנחנו מקנאים בהם לא פעם... (אתם לא מקנאים/קינאתם? עם יד על הלב...) מה ההרגשה אחרי שקוראים את הכתבה הזו?
חשבתם שרק לעשות סמים זו התמכרות? חשבתם שלהמר באופן כפייתי זו התמכרות? או אולי לאהוב שוקולד, אוכל, סקס, ואחרים? הנה כתבה שמספרת לנו שגם להיות יותר מדי נורמטיבי, זו בעצם התמכרות! אמנם מסוג אחר, אבל לא פחות אובססיבית ומפחידה מבעיות אחרות. ......בשנות העשרים שלהם התוכנית היתה כבר ברורה. צריך ללמוד, למצוא עבודה מכניסה, להינשא, לקנות דירה, להוליד ילדים, לחסוך קצת כסף בצד. הם היו נאמנים לתוכנית, למדו כלכלה ומינהל עסקים, או משפטים או ראיית חשבון, התחתנו עם החברה מהצבא. את הדירה הקטנה שקנו ההורים אחרי החתונה כבר החליפו בבית צמוד קרקע בן ארבע קומות, גינונת וכלב. על הרצפה הניחו פרקט, על התקרה מנורות מוולפסון. האישה קנתה רהיטים "כמו" בקסטיאל. אחרי שסיימה לבנות את הבית, לרהט אותו, להוליד ילד ועוד ילד ועוד אחד, כדי שתהיה "משפחה", אחרי שסיימה לשפץ את הבית או שוב להחליף אותו ושוב לרהט אותו, למלא אותו בחפצים, להחליף את האוטו, לקחת מאהב ולהחליף גם אותו, אחרי ששניהם סימנו ביחד וי על כל הסעיפים של "התוכנית", מה כבר נשאר? ריקנות זה מה שנשאר, ריקנות שאחרי הבטחה גדולה שנכזבה, ריקנות מלחיות תוכנית של אחרים במקום את החיים שלך. אבל גם זה לא נורא, אפשר לקחת פרוזאק. עכשיו, בטור המכוניות העייפות באילון בדרך הביתה, הם כבר לא יכולים עוד להיזכר בחלומות שפעם חלמו. אם תזכיר להם אותם הם יחייכו בביטול. החלומות האלה שייכים לעידן הנאיביות, יאמרו, והחיים אינם חלום, הם שדה קרב. רק לפעמים, כשהם עם עצמם במיטה מנסים להירדם ומאורעות היום קודחים בראשם, כשליבם נחמץ ברגעי האמת שלפני השינה, מתגנבת לראשם השאלה, איפה טעינו? אם עשינו הכל לפי התוכנית, אם יש לנו הכל, איך זה שהכל כל כך חסר טעם, איפה האושר שהבטיחו לנו כשהיינו ילדים ולמה לעזאזל אין משמעות לכלום? הם לא אשמים. הם לא אשמים בכך שהיו תמימים, והאמינו למשווקי התוכנית. הם לא שיערו שהתרבות, החברה, ההורים, מוליכים אותם שולל, שהם משווקים להם אידיאלים חלולים של הישגיות, כסף, הצלחה. לא לימדו אותם שאם ימכרו את עצמם, את החלומות שלהם ויתאימו עצמם ל"תכנית" יהיה להם "הכל" אבל לא יהיה להם כלום, שחייהם יהיו ריקים ממשמעות, ש"התכנית" תביס אותם ובמקום מנצחים הם יהיו קורבנות. http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/669/437.html מה היו התכניות שלכם? הרי אף אחד מאיתנו לא חשב למצוא את עצמו נרקומן באמצע החיים שלו, לא? או מהמר כפייתי, או מכור לכל דבר אחר... מסתבר, שככל שאני מדפדפת ברשת ובחיים, אני מוצאת שאנחנו, המכורים הנקיים מסמים, לא שונים בהרבה מאלה שאנחנו מקנאים בהם לא פעם... (אתם לא מקנאים/קינאתם? עם יד על הלב...) מה ההרגשה אחרי שקוראים את הכתבה הזו?