להיות כאן ועכשיו, להרגיש מחוברת
בחודשים האחרונים עברתי תקופה של צפייה, של התבוננות, של הכרה, השלמה ולמדיה. אתמול בשיעור מדיטציה עשינו מדיטציה בה התבקשנו להיזכר בסיטואציה בה היינו מחוברים לעצנו, בה היינו אנחנו, בה נכחנו, בה היינו "כאן ועכשיו". רצו לי מול העיניים הרבה סיטואציות מהחיים. אולם הבנתי שברובן לא הייתי מחוברת לעצמי, תמיד היה לו חלק שריחף, שלא היה שם. המשכתי להריץ עוד מקרים בחיים, זכורות לי תמונות מגיל 6 ואולי אפילו לפני, לא מצאתי. המנחה אמרה לנו שעכשיו ננסה להשאיר את ההרגשה, התחושה הזו של החיבור לעצמנו, ללא הסיטואציה. איך שהיא אמרה את זה, ראיתי את עצמי כותבת, עלו לי השמות של שתי הדמויות בספר שאני כותבת, תום ולייה, ממש עלה לי חיוך על הפנים, זאת ההרגשה, זאת ההרגשה שבה אני מחוברת, יודעת מה הולך סביבי, מה הולך בתוכי, יודעת וזוכרת מי אני. השארתי את ההרגשה הזו איתי בהמשך המדיטציה, עלו לי הרבה רעיונות לכתיבה. וכשהמדיטציה הסתיימה, לקחתי את הבלוק כתיבה שלי שהיה לידי וכתבתי רעיונות. כל כך הרבה זמן שלא הרגשתי את זה. לא ידעתי שהכתיבה מגיעה אצלי משם. אחרי תקופה ארוכה בה כתבתי במיוחד לאחר מקרים מצערים (ידיד שנהרג ועוד...) לא יכלתי להמשיך לכתוב. אתמול גיליתי שהכתיבה לא מגיעה אצלי מהעצב, היא מגיעה מכך שבתקופה הזו ה"בריחה" שלי מהעצב היתה להתחבר לעצמי. כתבתי קצת אתמול, לפני השינה, אבל הייתי עייפה והפסקתי באמצע. כתבתי והיתה לי אותה ההרגשה שהיתה לי פעם, שכתבתי את הפרקים הכי טובים שלי. עכשיו אני בעבודה, והחלטתי שגם בזמן העבודה אני צריכה להתחבר לעצמי. וזה מה שעשיתי כרגע, התחברתי לעצמי, ואני עובדת לפי קצב יותר איטי, שיותר מתאים לי, ואני אגלה לכם סוד... ההספק יותר גדול מאשר מה שהוא כשאני בלחץ. רציתי רק לשתף.
בחודשים האחרונים עברתי תקופה של צפייה, של התבוננות, של הכרה, השלמה ולמדיה. אתמול בשיעור מדיטציה עשינו מדיטציה בה התבקשנו להיזכר בסיטואציה בה היינו מחוברים לעצנו, בה היינו אנחנו, בה נכחנו, בה היינו "כאן ועכשיו". רצו לי מול העיניים הרבה סיטואציות מהחיים. אולם הבנתי שברובן לא הייתי מחוברת לעצמי, תמיד היה לו חלק שריחף, שלא היה שם. המשכתי להריץ עוד מקרים בחיים, זכורות לי תמונות מגיל 6 ואולי אפילו לפני, לא מצאתי. המנחה אמרה לנו שעכשיו ננסה להשאיר את ההרגשה, התחושה הזו של החיבור לעצמנו, ללא הסיטואציה. איך שהיא אמרה את זה, ראיתי את עצמי כותבת, עלו לי השמות של שתי הדמויות בספר שאני כותבת, תום ולייה, ממש עלה לי חיוך על הפנים, זאת ההרגשה, זאת ההרגשה שבה אני מחוברת, יודעת מה הולך סביבי, מה הולך בתוכי, יודעת וזוכרת מי אני. השארתי את ההרגשה הזו איתי בהמשך המדיטציה, עלו לי הרבה רעיונות לכתיבה. וכשהמדיטציה הסתיימה, לקחתי את הבלוק כתיבה שלי שהיה לידי וכתבתי רעיונות. כל כך הרבה זמן שלא הרגשתי את זה. לא ידעתי שהכתיבה מגיעה אצלי משם. אחרי תקופה ארוכה בה כתבתי במיוחד לאחר מקרים מצערים (ידיד שנהרג ועוד...) לא יכלתי להמשיך לכתוב. אתמול גיליתי שהכתיבה לא מגיעה אצלי מהעצב, היא מגיעה מכך שבתקופה הזו ה"בריחה" שלי מהעצב היתה להתחבר לעצמי. כתבתי קצת אתמול, לפני השינה, אבל הייתי עייפה והפסקתי באמצע. כתבתי והיתה לי אותה ההרגשה שהיתה לי פעם, שכתבתי את הפרקים הכי טובים שלי. עכשיו אני בעבודה, והחלטתי שגם בזמן העבודה אני צריכה להתחבר לעצמי. וזה מה שעשיתי כרגע, התחברתי לעצמי, ואני עובדת לפי קצב יותר איטי, שיותר מתאים לי, ואני אגלה לכם סוד... ההספק יותר גדול מאשר מה שהוא כשאני בלחץ. רציתי רק לשתף.
