להיות עם ים על ההר
חג שמח ושבוע מאוד עצוב עוזבים אותנו בשעות אלו. שבוע שהתעצב לנו בגלל אירועים קשים שהתרחשו במהלכו במדינה, שפשוט מחמיצים את הלב כשמתוודעים אליהם, ולמשך שעות וימים אחר כך.
אירוע אחד שלא עוזב אותי וקורא לי לכתוב, הוא הידיעה על הישראלית שנהרגה במהלך טיול שלאחר צבא בגרמניה, ים לוי.
לפי הכתוב, היום שבו אבד הקשר עם ים היה יום הולדתה, ובו היא בחרה לטייל לבדה במסלול של נוף וטבע, במעלה הר, עליו מצאה את מותה.
ביום גילוי הגופה עברתי על הכתבות באינטרנט ו"פגשתי" בטוקבקיסטים מנומסים פחות ומנומסים יותר, הראשונים מביעים את כעסם על "הצעירים האלה שקוראים תיגר על סכנות העולם" והאחרונים מבכים את צערם במילות תנחומים למשפחה, תפילה ו"חבל".
ואני לעומתם רוצה להגיד, שאני מבין. מזדהה ומרגיש שאני יודע מה משך אותה כל כך לצעוד את צעדיה האחרונים בעולמנו.
ביום הולדתי ה-22 לפני 3 שנים חתכתי את שגרת יומי ועליתי לבדי על אוטובוס בדרך לעיר כלשהי בארץ, כמעט ואקראית, מקום חדש שאינו מוכר לי. לא עשיתי שם דבר פרט מלהימצא במקום הזר, אולי כדי ש"מה שאני" יבלוט מעל ל"מה שאינני", וכך אוכל לחשוב הכי צלול שאפשר, דרכי לאן.
כי כל הברכות לאושר גדול בעתיד ולהגשמה עצמית שמתקבלות ביום הזה הן כבר לא מספיקות לבדן, ואני יודע שהאושר מחייב אותי בעשייה. אם אלך בדרך הנכונה אגיע אל האושר. אם אשגה, אולי לא אהיה מאושר או שאחווה אושר מופחת. וגם אם אבחר בדרך הנכונה וודאי לא יחסרו בה מכשולים איתם אצטרך להתמודד...
אין יותר את בית הספר או את הצבא ברקע שמאפשרים לי להגיד "עכשיו אחשוב, אחר כך אבצע." זו הנקודה שבה אנו מבינים שלא חשבנו מספיק אז, ובעצם לא יכולנו לחשוב בצלילות באשר לעתיד, כשהיינו בתוך המסגרות.
ובנקודה הזו כשהכל פתוח לפנינו אנחנו עדיין לא מבינים, שכנראה לעולם לא נוכל לקבוע מראש את הדרך ולהיות בטוחים לכל אורכה שהיא היחידה מההתחלה ועד הסוף, ושהטעויות יימצאו בה כך או אחרת.
שזה פשוט לא עובד ככה.
ים הרחיקה עד גרמניה והוסיפה להרחיק ולהרחיק דרך מדרונו של הר מבודד - כדי להתקרב.
כבר לא נוכל לדעת בוודאות על מה חשבה ים באותם רגעים, איזו תובנה ביקשה לשלוף מעולמה הפנימי או עם אילו זכרונות ותקוות התמודדה. אבל אנחנו הצעירים, שותפיה לפרשת הדרכים, כן יכולים להזדהות,
להידהם, איך ברגע אחד עוברים מהמקום שהוא הכי קרוב לאינסוף שבפנים, אל האינסוף שבחוץ, המוות.
לקוות, שהטרגדיה של ים תלמדנו לפקוח עיניים ולנתב, כל אחד את דרכו, כך שיוכל להגיע למקום הכי קרוב או הכי רחוק שאפשר וגם לחזור ממנו.
יהי זכרה ברוך
חג שמח ושבוע מאוד עצוב עוזבים אותנו בשעות אלו. שבוע שהתעצב לנו בגלל אירועים קשים שהתרחשו במהלכו במדינה, שפשוט מחמיצים את הלב כשמתוודעים אליהם, ולמשך שעות וימים אחר כך.
אירוע אחד שלא עוזב אותי וקורא לי לכתוב, הוא הידיעה על הישראלית שנהרגה במהלך טיול שלאחר צבא בגרמניה, ים לוי.
לפי הכתוב, היום שבו אבד הקשר עם ים היה יום הולדתה, ובו היא בחרה לטייל לבדה במסלול של נוף וטבע, במעלה הר, עליו מצאה את מותה.
ביום גילוי הגופה עברתי על הכתבות באינטרנט ו"פגשתי" בטוקבקיסטים מנומסים פחות ומנומסים יותר, הראשונים מביעים את כעסם על "הצעירים האלה שקוראים תיגר על סכנות העולם" והאחרונים מבכים את צערם במילות תנחומים למשפחה, תפילה ו"חבל".
ואני לעומתם רוצה להגיד, שאני מבין. מזדהה ומרגיש שאני יודע מה משך אותה כל כך לצעוד את צעדיה האחרונים בעולמנו.
ביום הולדתי ה-22 לפני 3 שנים חתכתי את שגרת יומי ועליתי לבדי על אוטובוס בדרך לעיר כלשהי בארץ, כמעט ואקראית, מקום חדש שאינו מוכר לי. לא עשיתי שם דבר פרט מלהימצא במקום הזר, אולי כדי ש"מה שאני" יבלוט מעל ל"מה שאינני", וכך אוכל לחשוב הכי צלול שאפשר, דרכי לאן.
כי כל הברכות לאושר גדול בעתיד ולהגשמה עצמית שמתקבלות ביום הזה הן כבר לא מספיקות לבדן, ואני יודע שהאושר מחייב אותי בעשייה. אם אלך בדרך הנכונה אגיע אל האושר. אם אשגה, אולי לא אהיה מאושר או שאחווה אושר מופחת. וגם אם אבחר בדרך הנכונה וודאי לא יחסרו בה מכשולים איתם אצטרך להתמודד...
אין יותר את בית הספר או את הצבא ברקע שמאפשרים לי להגיד "עכשיו אחשוב, אחר כך אבצע." זו הנקודה שבה אנו מבינים שלא חשבנו מספיק אז, ובעצם לא יכולנו לחשוב בצלילות באשר לעתיד, כשהיינו בתוך המסגרות.
ובנקודה הזו כשהכל פתוח לפנינו אנחנו עדיין לא מבינים, שכנראה לעולם לא נוכל לקבוע מראש את הדרך ולהיות בטוחים לכל אורכה שהיא היחידה מההתחלה ועד הסוף, ושהטעויות יימצאו בה כך או אחרת.
שזה פשוט לא עובד ככה.
ים הרחיקה עד גרמניה והוסיפה להרחיק ולהרחיק דרך מדרונו של הר מבודד - כדי להתקרב.
כבר לא נוכל לדעת בוודאות על מה חשבה ים באותם רגעים, איזו תובנה ביקשה לשלוף מעולמה הפנימי או עם אילו זכרונות ותקוות התמודדה. אבל אנחנו הצעירים, שותפיה לפרשת הדרכים, כן יכולים להזדהות,
להידהם, איך ברגע אחד עוברים מהמקום שהוא הכי קרוב לאינסוף שבפנים, אל האינסוף שבחוץ, המוות.
לקוות, שהטרגדיה של ים תלמדנו לפקוח עיניים ולנתב, כל אחד את דרכו, כך שיוכל להגיע למקום הכי קרוב או הכי רחוק שאפשר וגם לחזור ממנו.
יהי זכרה ברוך