להיזדקק

[צוות מקום]

להיזדקק

"... זהו מאמר על צורך. צורך היא מילה שמפחידה אותי. אני לא רוצה שיהיה לי צורך!!! כשאני מכיר בכך שיש לי צרכים, הקולות של התיכנות מתחילים לצעוק עלי מבפנים. לא אמורים בכלל להיות לי צרכים. תמיד התקיימתי רק כדי לשרת את האחרים. אני אמור להיות צייתן, מבין, וסולח - לא משנה מה מישהו עושה לי, או אומר לי. אני לא אמור אף פעם לבטא דעה כלשהי, או אי-הסכמה או אי-שביעות רצון. ..." מכירים את זה? מפחיד בעיני, אבל מדויק נורא. עוד מאמר שתרגמה עבורנו רותי. תודה.

 

[nature1]

צרכים

אכן, ובלי קשר אפילו להתעללות או לא, אני חושבת שכל אחד יכול להזדהות עם המאמר הנ"ל. מגיל קטן מחנכים את כולנו שלבכות זה דבר רע ו/או אסור. אם בדרך תוקפנית כמו סטירת לחי כפי שתואר במאמר, או במשפט כמו "תכף אתן לך סיבה טובה לבכות" ואם אפילו במתק שפתיים, משהו בסגנון "אל תבכה, חמודי..." הרבה פעמים אני מרגישה צורך עז לבכות והבכי לא יוצא ואין לי מושג למה. פשוט לא יוצא. אכן, גם אני הורגלתי להחניק את הרגשות ואת הצרכים. גם אותי לימדו שלבכות זה רע ואסור. שלבטא צורך זאת חוצפה. כמו למשל לבקש חיבוק... לפני שבועיים נפגשתי עם מטפל, אחרי תקופה מאוד ארוכה שלא נפגשנו. איתו אני מרגישה מאוד נעים ונוח ובאופן נדיר ביותר. אז למה כשכל כך רציתי לבכות, העיניים רק היו לחות מדמעות אבל לא יצא הבכי? ואיך לעזאזל אפשר להסביר את העובדה שגם איתו, שאני כל כך מרגישה נוח איתו, הרגשתי צורך לעצור את הבכי? אחר כך, בסוף הפגישה רציתי מאוד לחבק אותו (בכל זאת, הרבה זמן לא נפגשנו והתגעגעתי) אבל לא העזתי לבקש. (הרי זה חוצפה לבטא צורך, במיוחד עם בעל סמכות כמו מטפל במקרה הזה). התכוונתי כבר ללכת תוך שאני חושבת על כך שאלך כשאני נשארת עם צורך שלא התממש. ואז באותו רגע לפני שכבר הלכתי הוא אמר לי: רצית לחבק אותי, נכון? (איך הוא ידע????) ואז אמרתי נכון, והתחבקנו. ואני רק צחקתי על עצמי, איך לא העזתי לבקש עוד לפני זה...