להיכנע זה חלק מהספורט.....
ברצוני לנצל את המומנטום שנוצר מהאירוע המדהים האחרון, בו ראינו שתי הכנעות שצרמו לרוב חברי הפורום, בעיקר בהיבט של התוצאה הברוטאלית שעל פניו הייתה מיותרת לחלוטין. הראשונה, החניקה של ג'ונס על מצ'ידה, שאני יוצא מנקודת הנחה שמצ'ידה בחר שלא להיכנע. השניה, שפרנק מיר פרק לנוגרה את הכתף, וגם כאן אני יוצא מנקודת הנחה שנוגרה בחר שלא להיכנע. ברצוני באופן העלאת הנושא לדיון, לפרק מטען חומר נפץ בהגדרות קרב הלוחמים, שחלקם נשמעו אף נכתבו בשחץ וגאווה מעל דפי פורום זה בעבר וצרמו לי מאוד. אני מכוון לכך כי, בקרב בין סקורבה לרנזו גרייסי, בו סקורבה פרק לגרייסי את המרפק, בחר אחד מחברי הפורום "מהיותר מוערכים" להסביר שהוא בעצם לא הפסיד את הקרב, היות והוא בעצם לא הוכנע. אני כותב זאת, לחרף ידיעתי כי חלק מהחוקים נכון לאותו קרב היו כי כניעה תהא באופן אקטיבי ולא מכללא. יחד עם זאת, סבור אני כי, 1. הספורטאי הפסיד. 2. הפסיד שלא בכבוד. 3. יצא אידיוט ולוזר ברמה הכי נמוכה. מקרה נוסף, חמור לא פחות, גם הוא הועלה לדיון על דפי פורום זה, שמאט יוז תפס בריח מלא את הויס גרייסי, והאחרון בחר שלא להיכנע. במקרה, כן במקרה בלבד, הסיטואציה לא הסתיימה בשבר חמור של המרפק, היות ויוז הינו ספורטאי דגול ובחר במודע לוותר על ביצוע שבר לגרייסי, וכחלופה לנצח אחרי דקה באגרופים. לצערי, אני מסיק מכך מספק מסקנות עגומות, אולם, אדגיש כי כל מטרתי בפתיחת אשכול זה, לגדוע מהשורש את העקמימות בתפיסה ההגדרתית של המושג כניעה בספורט . עתה אבהיר את דבריי בהרחבה, לענ"ד, קיימת אסכולה שמקורה בעבר הרחוק של הלחימה בטרם הלחימה הפכה ל- "אומנות לחימה" בעלת שם ומגדר כלשהו, בו הסמוראי ו/או וואט אבר הלוחם היה נלחם בכל הכלים העומדים לרשותו עד המוות. דהיינו, לא שייך להכניס ללקסיקון כניעה, היות ומשמעותה כשלון של המסורת המשפחתית החברתי הלחימתית וכו' ולכן עדיף למות כקדוש ו/או כלוחם בעל "כבוד" ולא להיכנע כלוזר המסב בושה לשולחיו ו/או להשתייכותו הקבוצתית. להבדיל אלף אלפי הבדלות, כיום בימינו אנו שאנו עוסקים בספורט נטו, אני חוזר לטובת אלו שעדיין בסרטים של יפן מהמאה ה17, אנו עוסקים בספורט נטו, בו אנו מעוניינים לקבוע רק דבר אחד, והוא מי ניצח את הקרב. בין אם הוא היה יותר דומיננטי על פי דעת רוב השופטים, ובין אם הוא ניצח בצורה מוחצת, קרי, נוק אאוט, שאינה מותירה מקום לספיקות ביעילותו ובעליונותו על יריבו. בשני המקרים אנו, הכוונה כולנו הצופים והספורטאים והמארגנים, מעוניינים לשמור על בריאותו ושלמותו של הספורטאי, וכל החוקים מכוונים לכך. לפיכך, אציע בפניכם את הבנתי והגדרותיי בעניין "כניעה" במסגרת בה אנו אוחזים, "במסגרת ספורטיבית לחימתית". ספורטאי שנתפס בבריח ו/או בחניקה, ועשה ככל יכולתו וכישוריו ואינו מצליח לצאת מהסיטואציה, חייב להפנים את הכללים שחובתו המוסרית, להיכנע. להיכנע הינה הדרך הנכונה להודות שהספורטאי הניצב מולך נכון לקרב הונוכחי היה טוב ממך, יעיל ממך, וחובתך לכבדו על כך, ומשכך הכניעה היא היא גופא כבודך כלוחם שמעריך לוחם. אין בכניעה הספציפית כדי להעיד על קרב הבא בינכם, אלא רק להעיד כי בקרב הנוכחי הוכחה למעלה מכל ספק יעלותו עליך, וחובתך כלוחם לכבדו, וזה בעצם כבודך כספורטאי. ואם נבחן את הדברים כך אנו נוהגים יום יום באימונים, רק בזירה הפרופורציות והאגו הקבוצתי ועוד מרעין בישין של בעיות פסיכו קבוצתיות, מעבירות ספורטאי על דעתו, עד שהוא מוצא עצמו עם שבר, כתף פרוקה ו/או מעולף כמו סמרטוט , העיקר שהחבר'ה אומרים שיצאת גבר ולמרות הכאב לא נכנעת. לענ"ד זו שפלות המדרגה, זו הפחדנות בהתגלמותה, זאת בריחה מההודאה העצמית שהיריב בקרב זה היה טוב ממך, בריחה מההתמודדות מול הלחץ הקבוצתי של המחנה. אין יותר טוב ופשוט מההודאה הפשוטה והמתבקשת: "בקרב הנוכחי הוא היה טוב ממני, נקודה". הנזק מפציעה חמורה כזו לספורטאי, לעיתים מסיימת קריירה, זו חשיבה עקומה של סמוראים שעבר זמנם שבאספקט של ספורט ראויים לכל גינוי, היות והספורטאי מושבת. לכן, כשדן הנדרסון נתפס בחניקה אצל סילבה הוא ניסה ככל יכולתו להשתחרר וכאשר הוא הפנים שמכאן הדרך אבודה הוא נכנע בכבוד, וכך ראוי לנהוג. (זאת רק דוגמא) לסיכום: דבריי באשכול אינם מדברים על כאלה שרצו להיכנע ולא יכלו ו/או לא הספיקו עד שהיה מאוחר מידיי , ממש לא. דבריי מכוונים אך ורק לכאלה שמכבדים "ספורטאים" שלא נכנעים, ולהם אני בז, ועליהם יצא קיצפי בהזדמנות נהדרת זו. יש לחנך ספורטאים, וכחלק מהחינוך של ספורטאי זה ללמדם כי חלק אינטגראלי מהספורט הוא להעריך מי שטוב ממך, נקודה. ולפיכך, מי שהצליח לתפוס אותך בסיטואציה בה היית חייב להיכנע, המשמעות הינה אחת, שנכון לקרב זה הוא היה טוב ממך, וחובה עליך להיכנע בכבוד ולכבדו בכבוד הראוי, ולו על זה שהצליח להכניע אותך, והחשוב מכל להישאר שלם, כדי להשתפר לקראת הקרב הבא. קדימה עליהום.................. פגעתי בגרייסים ובנוגרות "האגדות", ששיכות לזמן אחר ..... מחלקה אורטפדית קומה ג',
ברצוני לנצל את המומנטום שנוצר מהאירוע המדהים האחרון, בו ראינו שתי הכנעות שצרמו לרוב חברי הפורום, בעיקר בהיבט של התוצאה הברוטאלית שעל פניו הייתה מיותרת לחלוטין. הראשונה, החניקה של ג'ונס על מצ'ידה, שאני יוצא מנקודת הנחה שמצ'ידה בחר שלא להיכנע. השניה, שפרנק מיר פרק לנוגרה את הכתף, וגם כאן אני יוצא מנקודת הנחה שנוגרה בחר שלא להיכנע. ברצוני באופן העלאת הנושא לדיון, לפרק מטען חומר נפץ בהגדרות קרב הלוחמים, שחלקם נשמעו אף נכתבו בשחץ וגאווה מעל דפי פורום זה בעבר וצרמו לי מאוד. אני מכוון לכך כי, בקרב בין סקורבה לרנזו גרייסי, בו סקורבה פרק לגרייסי את המרפק, בחר אחד מחברי הפורום "מהיותר מוערכים" להסביר שהוא בעצם לא הפסיד את הקרב, היות והוא בעצם לא הוכנע. אני כותב זאת, לחרף ידיעתי כי חלק מהחוקים נכון לאותו קרב היו כי כניעה תהא באופן אקטיבי ולא מכללא. יחד עם זאת, סבור אני כי, 1. הספורטאי הפסיד. 2. הפסיד שלא בכבוד. 3. יצא אידיוט ולוזר ברמה הכי נמוכה. מקרה נוסף, חמור לא פחות, גם הוא הועלה לדיון על דפי פורום זה, שמאט יוז תפס בריח מלא את הויס גרייסי, והאחרון בחר שלא להיכנע. במקרה, כן במקרה בלבד, הסיטואציה לא הסתיימה בשבר חמור של המרפק, היות ויוז הינו ספורטאי דגול ובחר במודע לוותר על ביצוע שבר לגרייסי, וכחלופה לנצח אחרי דקה באגרופים. לצערי, אני מסיק מכך מספק מסקנות עגומות, אולם, אדגיש כי כל מטרתי בפתיחת אשכול זה, לגדוע מהשורש את העקמימות בתפיסה ההגדרתית של המושג כניעה בספורט . עתה אבהיר את דבריי בהרחבה, לענ"ד, קיימת אסכולה שמקורה בעבר הרחוק של הלחימה בטרם הלחימה הפכה ל- "אומנות לחימה" בעלת שם ומגדר כלשהו, בו הסמוראי ו/או וואט אבר הלוחם היה נלחם בכל הכלים העומדים לרשותו עד המוות. דהיינו, לא שייך להכניס ללקסיקון כניעה, היות ומשמעותה כשלון של המסורת המשפחתית החברתי הלחימתית וכו' ולכן עדיף למות כקדוש ו/או כלוחם בעל "כבוד" ולא להיכנע כלוזר המסב בושה לשולחיו ו/או להשתייכותו הקבוצתית. להבדיל אלף אלפי הבדלות, כיום בימינו אנו שאנו עוסקים בספורט נטו, אני חוזר לטובת אלו שעדיין בסרטים של יפן מהמאה ה17, אנו עוסקים בספורט נטו, בו אנו מעוניינים לקבוע רק דבר אחד, והוא מי ניצח את הקרב. בין אם הוא היה יותר דומיננטי על פי דעת רוב השופטים, ובין אם הוא ניצח בצורה מוחצת, קרי, נוק אאוט, שאינה מותירה מקום לספיקות ביעילותו ובעליונותו על יריבו. בשני המקרים אנו, הכוונה כולנו הצופים והספורטאים והמארגנים, מעוניינים לשמור על בריאותו ושלמותו של הספורטאי, וכל החוקים מכוונים לכך. לפיכך, אציע בפניכם את הבנתי והגדרותיי בעניין "כניעה" במסגרת בה אנו אוחזים, "במסגרת ספורטיבית לחימתית". ספורטאי שנתפס בבריח ו/או בחניקה, ועשה ככל יכולתו וכישוריו ואינו מצליח לצאת מהסיטואציה, חייב להפנים את הכללים שחובתו המוסרית, להיכנע. להיכנע הינה הדרך הנכונה להודות שהספורטאי הניצב מולך נכון לקרב הונוכחי היה טוב ממך, יעיל ממך, וחובתך לכבדו על כך, ומשכך הכניעה היא היא גופא כבודך כלוחם שמעריך לוחם. אין בכניעה הספציפית כדי להעיד על קרב הבא בינכם, אלא רק להעיד כי בקרב הנוכחי הוכחה למעלה מכל ספק יעלותו עליך, וחובתך כלוחם לכבדו, וזה בעצם כבודך כספורטאי. ואם נבחן את הדברים כך אנו נוהגים יום יום באימונים, רק בזירה הפרופורציות והאגו הקבוצתי ועוד מרעין בישין של בעיות פסיכו קבוצתיות, מעבירות ספורטאי על דעתו, עד שהוא מוצא עצמו עם שבר, כתף פרוקה ו/או מעולף כמו סמרטוט , העיקר שהחבר'ה אומרים שיצאת גבר ולמרות הכאב לא נכנעת. לענ"ד זו שפלות המדרגה, זו הפחדנות בהתגלמותה, זאת בריחה מההודאה העצמית שהיריב בקרב זה היה טוב ממך, בריחה מההתמודדות מול הלחץ הקבוצתי של המחנה. אין יותר טוב ופשוט מההודאה הפשוטה והמתבקשת: "בקרב הנוכחי הוא היה טוב ממני, נקודה". הנזק מפציעה חמורה כזו לספורטאי, לעיתים מסיימת קריירה, זו חשיבה עקומה של סמוראים שעבר זמנם שבאספקט של ספורט ראויים לכל גינוי, היות והספורטאי מושבת. לכן, כשדן הנדרסון נתפס בחניקה אצל סילבה הוא ניסה ככל יכולתו להשתחרר וכאשר הוא הפנים שמכאן הדרך אבודה הוא נכנע בכבוד, וכך ראוי לנהוג. (זאת רק דוגמא) לסיכום: דבריי באשכול אינם מדברים על כאלה שרצו להיכנע ולא יכלו ו/או לא הספיקו עד שהיה מאוחר מידיי , ממש לא. דבריי מכוונים אך ורק לכאלה שמכבדים "ספורטאים" שלא נכנעים, ולהם אני בז, ועליהם יצא קיצפי בהזדמנות נהדרת זו. יש לחנך ספורטאים, וכחלק מהחינוך של ספורטאי זה ללמדם כי חלק אינטגראלי מהספורט הוא להעריך מי שטוב ממך, נקודה. ולפיכך, מי שהצליח לתפוס אותך בסיטואציה בה היית חייב להיכנע, המשמעות הינה אחת, שנכון לקרב זה הוא היה טוב ממך, וחובה עליך להיכנע בכבוד ולכבדו בכבוד הראוי, ולו על זה שהצליח להכניע אותך, והחשוב מכל להישאר שלם, כדי להשתפר לקראת הקרב הבא. קדימה עליהום.................. פגעתי בגרייסים ובנוגרות "האגדות", ששיכות לזמן אחר ..... מחלקה אורטפדית קומה ג',
