בזמן האחרון אני חושב עליו הרבה ("מוות"), בקטע הכי טוב שאפשר. הוא מזכיר לי איזה חלום ישן שלי, איזו שאיפה גדולה, והכי הרבה שהחיים פה הם כל כך מצחיקים בחוסר משמעות שלהם. לפעמים אני ממש מרגיש שיש לי פיטרייה קטנה בגוף, ריקבון קטן שרק מחכה למוות שלי. אז הגוף הפיזי יהיה רק שלה. ואני אוהב את הפיטרייה שלי. בינתיים נותן לה נישנושים קטנים. ושנינו מחכים למוות. שנינו נפתח ונפרח אז.
סוג של צניעות. אני פורח יותר ויותר, בהחלט, אבל בתוך הזרע. זאת אסטרטגייה כזאת, זה בא לי טבעי. סוג של התגלמות ("גולם"). לפעמים (במצבי הכרה שונים, בעיקר ב"זמן חלום"), אני מרשה לעצמי לראות את הפרפר. אבל, אין ספק, שרק המוות יתן לי כנפיים (אמיתיות, ולא אשלייתיות).
אני מודה שבהתחלה חשבתי שהפעם דון חואן הגזים לחלוטין, וגם לקח לי כמה שנים טובות להסכים להקשיב לו. אבל כשנשבר לי הגוף והייתי זקוקה לידיד נאמן שידריך אותי ממה להלחץ ומתי להתבאס, מוות היה שם, במלוא תפארתו. כן, הרחמים העצמיים מזנבים בו, אבל אין ספק שהעצות שלו שוות פי אלף. לפחות, לי כבר אין ספק. אני מאחלת לכולנו שנהיה חופשיים. תודה על תשומת לבכם. אחת בדרך