שובו של גוי ואבוי
Well-known member
להפיל חומת האפרטהייד:ערב לזכרו של ג'וליאנו מר [URL]http://www.tapuz.co.il/communa/ViewmsgCommuna.asp?Communaid=36985&msgid=54662477[/URL]
[URL]http://matityaho.com/2014/04/07/%d7%9c%d7%94%d7%a4%d7%99%d7%9c-%d7%90%d7%aa-%d7%97%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%a4%d7%a8%d7%98%d7%94%d7%99%d7%99%d7%93-%d7%a2%d7%a8%d7%91-%d7%9c%d7%96%d7%9b%d7%a8%d7%95-%d7%a9%d7%9c-%d7%92/[/URL]
יש רגעים בברלין ששווים את כל התלישות, העקירות, הגעגועים והמרחק. אלו הם הרגעים שבו אתה מרגיש שיצאת מן הגטו של המפלצת ונפלה לשנייה אחת החומה של הגטו. והכול מתחיל ונגמר באמנות, כי יש לה את הכוח הגדול מכל.
אודי אלוני ערך אתמול שלשום לזכרו של ג'וליאנו מר זצ"ל שנרצח בג'נין. ג'וליאנו לפני מותו החזיר למחנה הפליטים את הדמיון ואת החלום. במקום להיות שקוע ביחסי הכיבוש המתמידים מול ישראל, הוא נתן את הבמה של התיאטרון שבתוכה אפשר לרגע אחד להפסיק לעמוד על הברכיים.
בתחילת הערב הוקרן הסרט החשוב "אמנות/אלימות" שמתאר את החיים אחרי האובדן של ג'וליאנו ואיך ממשיכה מסורתו בתוך ובאמצעות תלמידותיו ותלמידיו. מתוך הרגע הקשה מכל דווקא צמח מחזה חדש בתיאטרון "מחכים לגודו". ולפתע דווקא המחזה האקסצניאליסטי הפך למוחשי כל כך בהקשר של הזמן הפלסטיני שאין לו שיעור והוא נמרח ומתמשך (עד אין קץ) אל מול הזמן קצר הפתיל של ההרג של הקולוניאל היהודי-ישראלי.
לאחר הסרט היה דיון פורה והיה אפשר לראות את אודי משתולל ביצירתיות, ברעיונות כסולואים של גיטרות שהיו בעצם תשובות לשאלות של בי.די.אס. והחשיבות שלו, ומהו החזון של המדינה הדמוקרטית האחת … ועד לאבל הפרטי שעבר עם אימו, והמקום של האמנות שנותן תקווה דווקא ברגעי חולשה שכאלו.
לבסוף הגיע הרגע שכולנו חיכינו אליו, להקת ד.א.ם עם Tamer Nafar מחוזקת בזמרת הנפלאה מייסון (תבדקו את השיתוף פעולה שלה עם ministry of dub-key ) הקהל הגרמני, פלסטיני ויהודי הגיע לתקרה כשתאמר לא ויתר על אף אחד בקהל והלהיט את הקהל, בקצב של להיט אחר להיט, והראפ החתרני לא נתן לאף רגע להימלט, ההנאה התמלאה בהודיה.
בנייטיז, כשטופאק שקור, וביגי סמולס שרו, הלבנים בארה"ב לא ידעו, שאם נדע להביט בגבר השחור, נדע להכיר במנהיגות השחורה והאפשרות שלה לנהל את חיי הלבנים – נגיע לאובמה. היום כשאני מביט בתאמר נאפר שיבדל לחיים ארוכים, כממשיכו של ג'וליאנו מר ז"ל, אני בטוח שמתקרב היום שהיהודים יקבלו ויכירו בשיוויון של הפלסטינים מולם, ושניתן לחיות תחת מנהיגות ערבית דמוקרטית. העתיד מתחיל במוזיקה.
סובחאן אללה! Udi Aloni יא רפיקי, שוקראן כתיר!
[URL]http://matityaho.com/2014/04/07/%d7%9c%d7%94%d7%a4%d7%99%d7%9c-%d7%90%d7%aa-%d7%97%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%a4%d7%a8%d7%98%d7%94%d7%99%d7%99%d7%93-%d7%a2%d7%a8%d7%91-%d7%9c%d7%96%d7%9b%d7%a8%d7%95-%d7%a9%d7%9c-%d7%92/[/URL]
יש רגעים בברלין ששווים את כל התלישות, העקירות, הגעגועים והמרחק. אלו הם הרגעים שבו אתה מרגיש שיצאת מן הגטו של המפלצת ונפלה לשנייה אחת החומה של הגטו. והכול מתחיל ונגמר באמנות, כי יש לה את הכוח הגדול מכל.
אודי אלוני ערך אתמול שלשום לזכרו של ג'וליאנו מר זצ"ל שנרצח בג'נין. ג'וליאנו לפני מותו החזיר למחנה הפליטים את הדמיון ואת החלום. במקום להיות שקוע ביחסי הכיבוש המתמידים מול ישראל, הוא נתן את הבמה של התיאטרון שבתוכה אפשר לרגע אחד להפסיק לעמוד על הברכיים.
בתחילת הערב הוקרן הסרט החשוב "אמנות/אלימות" שמתאר את החיים אחרי האובדן של ג'וליאנו ואיך ממשיכה מסורתו בתוך ובאמצעות תלמידותיו ותלמידיו. מתוך הרגע הקשה מכל דווקא צמח מחזה חדש בתיאטרון "מחכים לגודו". ולפתע דווקא המחזה האקסצניאליסטי הפך למוחשי כל כך בהקשר של הזמן הפלסטיני שאין לו שיעור והוא נמרח ומתמשך (עד אין קץ) אל מול הזמן קצר הפתיל של ההרג של הקולוניאל היהודי-ישראלי.
לאחר הסרט היה דיון פורה והיה אפשר לראות את אודי משתולל ביצירתיות, ברעיונות כסולואים של גיטרות שהיו בעצם תשובות לשאלות של בי.די.אס. והחשיבות שלו, ומהו החזון של המדינה הדמוקרטית האחת … ועד לאבל הפרטי שעבר עם אימו, והמקום של האמנות שנותן תקווה דווקא ברגעי חולשה שכאלו.
לבסוף הגיע הרגע שכולנו חיכינו אליו, להקת ד.א.ם עם Tamer Nafar מחוזקת בזמרת הנפלאה מייסון (תבדקו את השיתוף פעולה שלה עם ministry of dub-key ) הקהל הגרמני, פלסטיני ויהודי הגיע לתקרה כשתאמר לא ויתר על אף אחד בקהל והלהיט את הקהל, בקצב של להיט אחר להיט, והראפ החתרני לא נתן לאף רגע להימלט, ההנאה התמלאה בהודיה.
בנייטיז, כשטופאק שקור, וביגי סמולס שרו, הלבנים בארה"ב לא ידעו, שאם נדע להביט בגבר השחור, נדע להכיר במנהיגות השחורה והאפשרות שלה לנהל את חיי הלבנים – נגיע לאובמה. היום כשאני מביט בתאמר נאפר שיבדל לחיים ארוכים, כממשיכו של ג'וליאנו מר ז"ל, אני בטוח שמתקרב היום שהיהודים יקבלו ויכירו בשיוויון של הפלסטינים מולם, ושניתן לחיות תחת מנהיגות ערבית דמוקרטית. העתיד מתחיל במוזיקה.
סובחאן אללה! Udi Aloni יא רפיקי, שוקראן כתיר!