להבה ירוקה
New member
להפנים מחמאות - בחירה שלי (ארוך)
כתבתי את זה אתמול. חושבת שזה מתאים לכאן, במיוחד לאור הדיונים האחרונים שלנו על עלבונות ועל מחמאות: ימים טובים עוברים עליי. קיבלתי המון מחמאות בזמן האחרון, ובתור מי שרגישה מאד לעניין, ובתור מי שה"פצע" שלה הוא על המראה החיצוני - זו מתנה גדולה, לקבל מחמאה. אלא מה, שכמו תמיד, יש קאטץ' בכל העניין. כי מחמאה יכולה להיוולד אל חלל האוויר, לעבור לידי, ואני לא אושיט לה יד. אני לא אזכה אותה במבט קל שבקלים. כך היה עם אותו אחד שאהבתי בשנה שעברה, שהתאהב בי כשהייתי דקיקה מאד ובולימית, ואהבתו התעצמה ביחד עם התעצמותי, וללא כל קשר אליה. 'את יפה בעיני. תביני את זה', הוא היה אומר. אבל אני לא הבנתי. ומחמאה, יכולה להיוולד אל חלל האוויר, לעבור ולחדור אליי לחלקיק של שניה, ואז להתנדף ולהישכח כאילו מעולם לא הייתה. כך קורה לי פעמים רבות. מקבלת. אומרת תודה. שוכחת. המילים אולי נשארות. 'תכלס, את יפה. בכל משקל'. זוכרת את המשפט הזה יותר מהאחרים, משום שנאמר ע"י יקר לליבי. אבל גם המילים שלו נותרו חלולות. אין שמץ בהתנהגות שלי במשך היום, שמראה כי עשיתי מעשה עם המילים האלה. לא. אני התבטלתי. נתתי להן להתאדות עם החום. ועם חברה, דיברנו על כל זה. וזה גרם לי לחשוב. ולשאול את עצמי- למה בעצם? למה המחמאה לא נשארת? בימים האחרונים אני מסתובבת זוהרת כולי, אוחזת במחמאה החדשה שקיבלתי, כמו במשחק ילדים נוצץ, כדור צבעוני. אני מלטפת את הכדור הזה. זורקת לאוויר ותופסת. וברחוב, חיוך גדול נסוך על פניי. ולא מרפה. ואז לפתע אני מבינה משהו. משהו על היכולת שלי לקבוע את חיי, ובעיקר את אורח חיי. שיניתי כ"כ הרבה בהתנהגות שלי, בדפוסים העמוקים האלה שהובילו להרס והיום מובילים לשמחה. אבל את הדפוס הזה - קבלת מחמאות, לא שיניתי, וביכולתי לשנות. אז מה זה אומר בעיני לקבל מחמאה ולא לתת לה להתנדף? זה אומר, שאם אומרים לי שאני יפה, אז הגיע הזמן שאני אתחיל להתנהג כמו יפה. ואם אומרים לי שאני שווה, אז הגיע הזמן לזנוח כל מיני מחשבות שמכופפות לי את הגב והכתפיים, כי בן אדם שווה לא מתחבא כך. זה אומר, להתחיל לתת למחמאה הזו להיכנס ולהשפיע. לחולל משהו. וזהו.
כתבתי את זה אתמול. חושבת שזה מתאים לכאן, במיוחד לאור הדיונים האחרונים שלנו על עלבונות ועל מחמאות: ימים טובים עוברים עליי. קיבלתי המון מחמאות בזמן האחרון, ובתור מי שרגישה מאד לעניין, ובתור מי שה"פצע" שלה הוא על המראה החיצוני - זו מתנה גדולה, לקבל מחמאה. אלא מה, שכמו תמיד, יש קאטץ' בכל העניין. כי מחמאה יכולה להיוולד אל חלל האוויר, לעבור לידי, ואני לא אושיט לה יד. אני לא אזכה אותה במבט קל שבקלים. כך היה עם אותו אחד שאהבתי בשנה שעברה, שהתאהב בי כשהייתי דקיקה מאד ובולימית, ואהבתו התעצמה ביחד עם התעצמותי, וללא כל קשר אליה. 'את יפה בעיני. תביני את זה', הוא היה אומר. אבל אני לא הבנתי. ומחמאה, יכולה להיוולד אל חלל האוויר, לעבור ולחדור אליי לחלקיק של שניה, ואז להתנדף ולהישכח כאילו מעולם לא הייתה. כך קורה לי פעמים רבות. מקבלת. אומרת תודה. שוכחת. המילים אולי נשארות. 'תכלס, את יפה. בכל משקל'. זוכרת את המשפט הזה יותר מהאחרים, משום שנאמר ע"י יקר לליבי. אבל גם המילים שלו נותרו חלולות. אין שמץ בהתנהגות שלי במשך היום, שמראה כי עשיתי מעשה עם המילים האלה. לא. אני התבטלתי. נתתי להן להתאדות עם החום. ועם חברה, דיברנו על כל זה. וזה גרם לי לחשוב. ולשאול את עצמי- למה בעצם? למה המחמאה לא נשארת? בימים האחרונים אני מסתובבת זוהרת כולי, אוחזת במחמאה החדשה שקיבלתי, כמו במשחק ילדים נוצץ, כדור צבעוני. אני מלטפת את הכדור הזה. זורקת לאוויר ותופסת. וברחוב, חיוך גדול נסוך על פניי. ולא מרפה. ואז לפתע אני מבינה משהו. משהו על היכולת שלי לקבוע את חיי, ובעיקר את אורח חיי. שיניתי כ"כ הרבה בהתנהגות שלי, בדפוסים העמוקים האלה שהובילו להרס והיום מובילים לשמחה. אבל את הדפוס הזה - קבלת מחמאות, לא שיניתי, וביכולתי לשנות. אז מה זה אומר בעיני לקבל מחמאה ולא לתת לה להתנדף? זה אומר, שאם אומרים לי שאני יפה, אז הגיע הזמן שאני אתחיל להתנהג כמו יפה. ואם אומרים לי שאני שווה, אז הגיע הזמן לזנוח כל מיני מחשבות שמכופפות לי את הגב והכתפיים, כי בן אדם שווה לא מתחבא כך. זה אומר, להתחיל לתת למחמאה הזו להיכנס ולהשפיע. לחולל משהו. וזהו.
