להרבות באור או לגרש את החושך

[Captain Jean luc]

להרבות באור או לגרש את החושך

ימי החנוכה עתה וזו הזדמנות טובה להרהר בסוגיה
שהעסיקה את בית הלל ובית שמאי ברי הפלוגתא המפורסמים.
לשאלת סדר הדלקת הנרות נדרשו החכמים וגם כאן הגיעו לשני מסקנות שונות
בית הלל גרס כי יש להתחיל ביום הראשון עם נר אחד ובכל יום להוסיף נר
עד היום השמיני בו החנוכיה כולה מלאה.
לעומתו (נו ברור ) גרס בית שמאי כי יש להדליק שמונה נרות דווקא ביום הראשון ֿ
ולהחסיר נר בכל יום עד שיוותר נר אחד.
כמובן שלהלכה נקבע כבית הלל, וכך אנו נוהגים היום .
בחסידות מבואר ההבדל בין שני הגישות כאשר עומדים על מהות ה"אור".
בית הלל מקו ה"חסד" רואים בו כאמצעי להפיץ טוב וחסד בעולם ומכאן גם פסיקתם כי יש להוסיף
כל יום "אור" לעומת היום הקודם.
בית שמאי מקו "הגבורה" לעומתם רואים בו אמצעי למגר את ה"רע" כך שאם ביום הראשון נדרשים הרבה נרות כי יש הרבה "רע" כך ככל שהזמן עובר יש פחות ופחות ממנו עד שביום הראשון צריך רק נר אחד.

אם כך בעצם הקונפליקט נוגע יותר לאשיותם או ראייתם של הלל ושמאי את המציאות.
והשאלה בעצם (כי צריך לדון ) איזה סוג של אנשים אתם ? האם לשיטתכם
אם תתמקדו בעשיית טוב ממילא יהיה פחות רע בעולם והוא יהיה מקום טוב יותר ?
או אולי זו תמימות?
האם ראשית את הדברים הרעים אתם רואים, כך שקודם קיים צורך לסלק אותם ?
אם תרצו אולי זו שאלה של אופטימיות מול פסימיות.


נסיים באנקדוטה: הלכה כבית הלל עד ביאת משיח (נו תזרמו פה ),לאחר מכן הלכה תהיה בית שמאי.
כך שנשאלת השאלה מה קורה עם משיח מגיע ביום הרביעי של חנוכה.
חג שמח לכל הציפורים.
אה ולא הזכרתי עוד הפסקת העישון החל מחר בבוקרֿ, מי לניקוטין אלי !

 

[רינתי77]

קפטן, אחלה פוסט לחג!

בקשר לוויכוח בין שתי האסכולות, נראה לי שבית שמאי לקו
בתמימות מה וגם בחוסר הבנה לאיך בונים עלילה.
ההסבר בדבר זה שככל שהזמן עובר יש פחות רע, הוא אופטימיות נאיבית ביותר. ובכל עלילה טובה, יש גראנד פינאלה. בונים מתח ע''י
הוספת נר נוסף בכל יום ואז, ביום האחרון, כל החנוכיה דולקת
ומגיע רגע ה"וואו".

 

[poseidon111]

מכיון שאני מאמין באבולוציה, אני מאמין שהיא

זלגה גם לתחום שאינו שייך להתפתחות הפיזיולוגית, אלא הנפשית.
כולנו היינו טורפים פעם, וזו היתה הדרך לשרוד- לטרוף.
היום אנחנו כבר לא צריכים לעשות זאת במשמעות הראשונית של המילה, אך זה מתבצע במידה רבה וזה חוצה ארצות ותרבויות.
שם המשחק הוא השרדות והחוקים הם טרוף לפני שיטרפו אותך.
אני כמובן מדבר במושגים מטפוריים, ויש לא מעט סימנים למגמה הפוכה מדברי, דהיינו עזרה לחלש ועזרה הדדית גם כן.

לא תמיד להיו טורף זה דבר רע מכיון שאתה עושה לבני ביתך תוך כדי.
רגע, זאת לא היתה השאלה, אני שם לב.

אוקיי. אני שייך לאנשים החשדנים, לאנשים שמחפשים מדוע מישהו שעושה משהו נהג כך ולא אחרת. אני לא כועס על
העולם אני פשוט חושב שאותם שיירים אבולוציונים של דאגה אגואיסטית קיימים בכל אחד. גם המעשים הטובים נובעים
משם. זו רק שינוי טקטיקה.

אהבתי מאוד את ההקדמה ואת החיבור שעשית לנושא הדיון.

 

[דאגרוטיפ]

איזה פוסט יפהפה, פושקין.

עלי להודות שהתקשתי במענה עם המשיח ביום הרביעי, תצטרך להסביר לי
ביתר שימת לב מאוחר יותר.

אם לפתוח במעט סרקזם בבמענה לשאלתך, הייתי אומרת שכפסימסטית (חובבת)
אני חשה ברע בשעה שהרגשתי בעצם טובה. וזאת כמובן מתוך חשש שארגיש
רע יותר בשעה שהרגשתי תהא טובה יותר.
ויותר מכך, הפסימיזם שלי מגיע לנקודה של חשד (אם להמשיך את משנתו של פוס)
בכנות של פסימסט נוסף הנקרה בדרכי.

ומה לה לאופטימיות ולי? אולי יש בי את היכולת לשלבה באופן הבא:
לדבוק בפסימיות בבסיסי בהערכה, ולסיים באופטימיות מה במעשה.
ואולי רק אולי כשאדם מורגל לראות את הסוף הרע בכל דבר, ונכון תמיד
לגדולה שברעות שעוד צפויה, ומכין עצמו לפורענות, לא ירבה תמיד לטעות
בחשבון מטבע הדברים. בניגוד לזה שדרכו לשוות תמיד לדברים גוון ומראה
בהיר ומעודד. או מעין פיתוי נאצל לראות הרבה מדי במה שנעדר.
אז כן, אני פסימסטית בבסיסי בעלת גוונים בהירים בשוליים.

אני ממתינה בקוצר רוח לאתגר שבפרישות מעישון.
מה שמעורר בי צורך עז להצית סיגריה.
חג שמח, אמורסיטו.

 

[somewoman]

אהבתי

את החיבור שיצרת בפוסט, אחד היפים שקראתי הרבה זמן

אני לא יודעת להיות אופטימית, יש פעמים שאני מנסה, אבל איכשהו הבסיס החשדן שרכשתי עם השנים לא ממש מאפשר לי ומשאיר אותי מוטרדת..

תמימות, היא משהו יפה כשהוא שייך לילדים, כשהוא קיים באנשים בוגרים הוא כבר לא כל כך יפה, לטעמי..

 

[Captain Jean luc]

בעיני

להרבות אור פירושו להתמקד בטוב בין אם זה בעשייה או במחשבה.
ללא ספק התעסקות באלמנטים חיוביים מותירה מקום קטן יותר לשלילים.
אם להודות על האמת הפסימיות שלי מופנת כלפי אנשים בעיקר אופיים והתנהגותם.
אבל בהתנהלות שלי, רוב הזמן, אם החיים לא סוטרים חזק מידי, אני משתדל כן להסתכל על חצי הכוס המלאה.
האם זה אומר שאני אופטימיסט ? לא יודע.
לפעמים ההשתדלות באה לאחר שיכשוך ממושך בתחתית כזו או אחרת ולאחר נמאס לי לשהות בה.
ולפעמים אני קצת מצר שאני לא עוסק יותר בפעילות אלטרואיסטית כזו או אחרת, יש לזה מקום בעיני
גם אם זה ממקום שיודע שזה בעצם יגרום לי להרגיש טוב.

ואף זה לומדים מהחנוכיה,אפרופו, מי ש"מאיר" אחרים "מתרומם" בעצמו.

 

[קפצילי]

כל הכבוד על הנושא

כמו שכתבת בעצמך, הויכוח בין בית שמאי ובית הלל מסמל את המאבק בין ה"אגו" וה"נשמה", שמתחולל אצל כל אחד ואחד מאיתנו, כשבית הלל הוא הנשמה ובית שמאי הוא האגו. הנשמה תמיד מרבה "אור" והאגו תמיד מרבה "חושך", אבל אין פה "טוב" ו"רע", כי גם האור וגם החושך נחוצים באותה מידה. כך גם הפסימיות והאופטימיות - שניהם נחוצים, שניהם נכונים, תלוי רק מתי ואיך. בכלל, עפ"י הקבלה, כל אדם צריך לחיות ב"שני עולמות" במקביל - העולם הגשמי והעולם הרוחני, ממש כמו במשחק "ים יבשה", מבלי לפסול אף אחד מהם.

ניקח כדוגמה את מבצע "עמוד ענן". מצד אחד, צריך היה להילחם בחמאס המשגר עלינו טילים. להילחם גשמית, עם כלי נשק, חיילים וכל מה שצריך, וגם לא לשכוח את הדיפלומטיה, המסע ומתן, ההסכמים לעתיד וכולי. אבל מצד שני, צריכה היתה להיות פה גם עבודה פנימית. צריך היה (ואין ספק שזה קשה עד בלתי אפשרי, אבל מי הבטיח לנו חיים קלים ?) להרבות אור ואהבה דווקא כלפי האויבים האלה שלנו. כי אם הולכים לפי גישת קו הגבורה וקו החסד - אז דווקא האויבים הכי גדולים שלנו הם ה"מלאכים" שדוחפים אותנו ללמוד, לגדול ולהתפתח.

להרבות באהבה זה אומר להבין מה הרצון שלהם ומה המניע שלהם (אבל מבחינה פנימית, לא מניעים "גשמיים"), ולקבל את זה באמפתיה, לאחל להם שיהיה להם טוב ואפילו להודות להם על השיעור שהם מעבירים אותנו.

ככה, גם וגם. גם נלחמים ברוע וגם מרבים באור. גם פסימיות וגם אופטימיות. ככה אני משתדלת להתנהל בחיי, ועל בשרי אני מרגישה שלמרות שזה קשה ביותר - זה אפשרי, וזה כדאי.

בהצלחה בגמילה