להרגיש כמו דני-דין

[mr-j]

להרגיש כמו דני-דין

בוקר - אני יוצא לעבודה על היתוש ביציאה מהעיר נתיב חד סיטרי אני רואה את הבן אלף (האמת שהוא נראה יותר בן 50) עם הפיאסטה שלו עומד ביציאה מתחנת הדלק ומסתכל עלי -או יותר נכון מסתכל דרכי ויוצא, ברקס מטורף שלי בליווי צפירה (עם הצופר שהוחבא היטב בתוך הפלאסטיקה ככה שרק אני אשמע אותו) את הזקן זה לא ממש הרשים,5 דקות אח"כ אני אוכל שוב את אותו הסרט רק שהפעם זה מנתיב ההשתלבות ומצעיר ב"הונדה" בפעם השלישית היום זה קרה לי בכיכר והפעם מנהגת. מכיוון שהיתוש שלי מדגם "ויוה סיטי"שנחשב לאחד השמנמנים במשפחת היתושים אני מבין שאין מה לעשות אני דני-דין הרואה ואינו נראה ועד שיתנו לי רשיות לירות בכל בן זונה שלא רואה אותי ממטר אין לי ברירה אלה לראות כל קופסת פח כרוצח פוטנציאלי שיהיה לכולם יום נהדר (וזהיר) J

 

[ixmix]

זו השיטה לחיות.

על מנת לשרוד את הכביש, השיטה שאתה מתאר היא בדיוק השיטה - אני רואה בכל נהג כסכנת מוות פוטנציאלית. לאו דווקא כרוצח, למרות שיש כאלה שרואים אותך ושמים פס, אלא כסכנה - כי ישנם כאלה שלא רואים אותך בשוגג, ישנם כאלה שלא אמורים להיות בכלל על הכביש, יש רכבים לא מתוחזקים ונהגים לא מיומנים... בנסיעה בדו"ג בכביש, ובפרט בכביש עירוני, ובפרט עם קטנוע, ובפרט עם קטנוע 50 - יש לתכנן את נתיב הנסיעה בקפידה ובחוכמה, תוך התחמקות מסכנות פוטנציאליות. כך למשל - נסיעה בין המכוניות חייבת להיות איטית. לפעמים אני רואה קטנועים נוסעים כמו פסיכים בין המכוניות, ואני מפנה להם את הדרך, ונותן להם להמשיך, ומתפלל שלא תזוז פחית, שלא תיפתח דלת. אבל זו רק דוגמא אחת מני רבות. בשורה התחתונה - גם אם אנחנו "בסדר" והנהג "אשם" - עדיין ברוב המקרים יכול רוכב הדו"ג למנוע את התאונה. זכרו את היתרון שיש לנו - אנחנו תמיד רואים את הפחיות, והן לא תמיד רואות אותנו.