yeshpitaron
New member
להשתפך, לקבל עצה, עוד עצה או רעיון או "כדור הרגעה"
קנאה:
מתברר שיש אפליה ביני לבין הצד השני. המשפחה שלה. מתסבר, שרק לי אסור להתנהל כך וכך עם הנכדים ואסור לתת ולהביא ולעשות. כשהם אצלי כמעט תמיד אכלו כבר ואסור ואסור וזה מטריף אותי. שאלתי מה תפקידה של הסבתא ולא נעניתי. גם המתנות שלי לנכדים ממויינים כלומר, משהו יקר ויעיל? לוקחת אבל משהו אחר גם אם הילדים שלהם אוהבים, משאירים וזה מעליב. הצד השני זוכה ליחס חם ואוהב ומוערך למרות שאני לא תורמת פחות. יש תחושה של פחד לגרום לילדיהם לאהוב את הצד שלי יותר....אולי טפשי אבל זו התחושה.
ניצול:
יודעת וראיתי ומרגישה שיש ניצול את הבן שלי מצד הוריה. הוא זורם, מאהבה? חוסר אסרטיביות? רצון לשקט? יודעת שלא נעים לקבל יחס כזה אבל לא כולם יכולים להתנגד. היו דברים מוכחים מול עיניי...אני עצמי לא עניתי ולדעתי לא אימא מספיק טובה בשל כך. לא להתחצף, לענות בחכמה ולא יצא לי.... הוא יוצא מגדרו לרצות (צר לי שחינכתי אותו לכך) והם מנצלים זאת כמו רוב האנשים (לצערי הבנתי היום) . היא שותקת גם כשזה מולה. אהבה? לא הייתי קוראת לזה.
עייפות:
חשה שעשיתי יותר מידי למען למען ואין לי כוח יותר. כן רוצה משפחה וכן רוצה להמשיך להרגיש שיש לי בן ונוספו אנשים ויודעת שיש כלות מלא שהיו מייחלות ליחס הוגן ונעים מצד הורי הבעל אבל היא לא. מרגיש לי שלקחה את הבן, עושה כעת מה שלא יכלה לפני. אז שחררתי ולא קורה כלום מלבד הגעה לקחת מה שמתחשק להם וצריך והולכים. (מתוך חוסר ברירה? ניצול? התפטרות? אחרי בקשה של הבעל שמתעקש? לא יודעת אבל לפחות בזה אני מסתפקת כי אחרת אולי לא הייתי רואה כלל).
תחושה:
הסתה מהצד של משפחתה. השתלטות. מוכחת ברמזים מהחיים ואמירה מפורשת בפעמים המעטות כשהייתי נוכחת...
צער:
גורם לי צער שזה כך. אוהבת את הנכדים בלב ובנפש כמו שבחיים לא ציפית. קונה, משחקת, משתוללת. מספרת ושרה וכשאני רואה אותם, מרגישה את אהבתם כפי שהם את שלי אבל האם דרוכה: מביטה בי בעיניים בוחנות עם שפת גוף מכווצת כאילו בעוד רגע אזיק להם. תמיד אמרה לא לכל תנועה שלי עד שיום אחד פלטתי. כנראה שהייתה שיחה מהבן אבל עדין...אם חרדתית? אולי אבל רק כלפיי.
עצב:
לא חברה אבל פעם אחת, פעם אחת טלפון לשאול לשלומי כפי שאני עושה ולא מסרונים מסתתרים. פעם אחת, פעם אחת לענות לי לטלפון שלי ולא לתת לבן שלי לענות במקומה. ולא, אני לא מתקשרת יותר מפעם בשבוע אם בכלל. יוצא שחודש לא מתקשרת וגם זה לא עוזר.
תסכול:
מודעת שאסור לי להתערב פן אקלקל שלוות זוג (שאולי לא טוב לאחד אבל מקבל לשקט וזה מסתדר שם) אבל כאם, סבתא וחמות, קשה לי עם זה.\
הבנה:
לא תמיד יש כיסוי למילים.
כבוד:
לא כל האנשים מבינים מהו כבוד. כלתי מאמינה בכבוד למבוגרים (תפיסת עולם שלה ממשפחתה ומוצאה) אבל למרבה הצער לא יודעים לתת גם כשמקבלים. שמתי לב שכן אוהבים שמכבדים אותם. אולי לזו הכוונה שם.
רצון:
יש רצון לעיתים להתנתק לגמרי אבל מבינה שלא ישתלם לי וכמו שמשהי מקסימה יעצה לי, למה לעשות זאת? שיגיע מהם ולא ממני כדי שלא יזכרו לי זאת כל החיים אבל פרווה בשבילי זה למות.
צורך:
הצורך בבעל לא היה לי וכשהתחתנתי עשיתי הכל להיות סופר רעיה (לצערי עד ביטול עצמי).
הצורך בילדים לא היה לי מיד וכשילדתי, עשיתי הכל להיות האמא הכי והצליח אולי יותר מידי לצערי (כי הם טובים מידי וחכמים מידי ומוכשרים מידי והכל מידי ומתנגש עם החיים....).
הצורך בנכדים לא היה לי וכאשר הגיעו, מרגישה שאני רוצה להיות הכי סבתא לפליאת רבים שמכירים אותי. כי אני קולית, מלאה אנרגיות של אהבה ויש לי לא מעט לתת, כוח, ושמחה והראש הכי צעיר ומה לא. רואה את עיני הנכדים בורקות במפגשים המשפחתיים המעטים, מרגישה את אהבתם והם את שלי, הם צוהלים כשבאים אלי והכי מאושרים בעולם...אבל מרגישה גם את האם כאמור, דרוכה שלא יהיה יותר מידי חלילה, שלא יאהבו מידי ולא ישמחו מידי ולא יהיו יותר משם אולי?...
חוסר נסיון והבנה:
היא לא מבינה את מה שהבנתי מאוחר על בשרי למרות שלא נידיתי מעולם את ילדי, להפך, ביקשתי לקרב וזה לא קרה.... שילד זקוק לשני צדדים. ואם טוב לו עם צד אחד או שניהם שיתנו לו. זה ילד. לא למנוע כדי שלא יהיו חסכים ומשקעים וכעס.
בקיצור,
חבל לשני הצדדים. צד אחד מרגיש צער וצד אחר עדין לא. יש מה שנקרא מוטב מאוחר אבל זה לא אותו דבר...
אביב נעים ושמח לכולם. תודה למי שקרא.
קנאה:
מתברר שיש אפליה ביני לבין הצד השני. המשפחה שלה. מתסבר, שרק לי אסור להתנהל כך וכך עם הנכדים ואסור לתת ולהביא ולעשות. כשהם אצלי כמעט תמיד אכלו כבר ואסור ואסור וזה מטריף אותי. שאלתי מה תפקידה של הסבתא ולא נעניתי. גם המתנות שלי לנכדים ממויינים כלומר, משהו יקר ויעיל? לוקחת אבל משהו אחר גם אם הילדים שלהם אוהבים, משאירים וזה מעליב. הצד השני זוכה ליחס חם ואוהב ומוערך למרות שאני לא תורמת פחות. יש תחושה של פחד לגרום לילדיהם לאהוב את הצד שלי יותר....אולי טפשי אבל זו התחושה.
ניצול:
יודעת וראיתי ומרגישה שיש ניצול את הבן שלי מצד הוריה. הוא זורם, מאהבה? חוסר אסרטיביות? רצון לשקט? יודעת שלא נעים לקבל יחס כזה אבל לא כולם יכולים להתנגד. היו דברים מוכחים מול עיניי...אני עצמי לא עניתי ולדעתי לא אימא מספיק טובה בשל כך. לא להתחצף, לענות בחכמה ולא יצא לי.... הוא יוצא מגדרו לרצות (צר לי שחינכתי אותו לכך) והם מנצלים זאת כמו רוב האנשים (לצערי הבנתי היום) . היא שותקת גם כשזה מולה. אהבה? לא הייתי קוראת לזה.
עייפות:
חשה שעשיתי יותר מידי למען למען ואין לי כוח יותר. כן רוצה משפחה וכן רוצה להמשיך להרגיש שיש לי בן ונוספו אנשים ויודעת שיש כלות מלא שהיו מייחלות ליחס הוגן ונעים מצד הורי הבעל אבל היא לא. מרגיש לי שלקחה את הבן, עושה כעת מה שלא יכלה לפני. אז שחררתי ולא קורה כלום מלבד הגעה לקחת מה שמתחשק להם וצריך והולכים. (מתוך חוסר ברירה? ניצול? התפטרות? אחרי בקשה של הבעל שמתעקש? לא יודעת אבל לפחות בזה אני מסתפקת כי אחרת אולי לא הייתי רואה כלל).
תחושה:
הסתה מהצד של משפחתה. השתלטות. מוכחת ברמזים מהחיים ואמירה מפורשת בפעמים המעטות כשהייתי נוכחת...
צער:
גורם לי צער שזה כך. אוהבת את הנכדים בלב ובנפש כמו שבחיים לא ציפית. קונה, משחקת, משתוללת. מספרת ושרה וכשאני רואה אותם, מרגישה את אהבתם כפי שהם את שלי אבל האם דרוכה: מביטה בי בעיניים בוחנות עם שפת גוף מכווצת כאילו בעוד רגע אזיק להם. תמיד אמרה לא לכל תנועה שלי עד שיום אחד פלטתי. כנראה שהייתה שיחה מהבן אבל עדין...אם חרדתית? אולי אבל רק כלפיי.
עצב:
לא חברה אבל פעם אחת, פעם אחת טלפון לשאול לשלומי כפי שאני עושה ולא מסרונים מסתתרים. פעם אחת, פעם אחת לענות לי לטלפון שלי ולא לתת לבן שלי לענות במקומה. ולא, אני לא מתקשרת יותר מפעם בשבוע אם בכלל. יוצא שחודש לא מתקשרת וגם זה לא עוזר.
תסכול:
מודעת שאסור לי להתערב פן אקלקל שלוות זוג (שאולי לא טוב לאחד אבל מקבל לשקט וזה מסתדר שם) אבל כאם, סבתא וחמות, קשה לי עם זה.\
הבנה:
לא תמיד יש כיסוי למילים.
כבוד:
לא כל האנשים מבינים מהו כבוד. כלתי מאמינה בכבוד למבוגרים (תפיסת עולם שלה ממשפחתה ומוצאה) אבל למרבה הצער לא יודעים לתת גם כשמקבלים. שמתי לב שכן אוהבים שמכבדים אותם. אולי לזו הכוונה שם.
רצון:
יש רצון לעיתים להתנתק לגמרי אבל מבינה שלא ישתלם לי וכמו שמשהי מקסימה יעצה לי, למה לעשות זאת? שיגיע מהם ולא ממני כדי שלא יזכרו לי זאת כל החיים אבל פרווה בשבילי זה למות.
צורך:
הצורך בבעל לא היה לי וכשהתחתנתי עשיתי הכל להיות סופר רעיה (לצערי עד ביטול עצמי).
הצורך בילדים לא היה לי מיד וכשילדתי, עשיתי הכל להיות האמא הכי והצליח אולי יותר מידי לצערי (כי הם טובים מידי וחכמים מידי ומוכשרים מידי והכל מידי ומתנגש עם החיים....).
הצורך בנכדים לא היה לי וכאשר הגיעו, מרגישה שאני רוצה להיות הכי סבתא לפליאת רבים שמכירים אותי. כי אני קולית, מלאה אנרגיות של אהבה ויש לי לא מעט לתת, כוח, ושמחה והראש הכי צעיר ומה לא. רואה את עיני הנכדים בורקות במפגשים המשפחתיים המעטים, מרגישה את אהבתם והם את שלי, הם צוהלים כשבאים אלי והכי מאושרים בעולם...אבל מרגישה גם את האם כאמור, דרוכה שלא יהיה יותר מידי חלילה, שלא יאהבו מידי ולא ישמחו מידי ולא יהיו יותר משם אולי?...
חוסר נסיון והבנה:
היא לא מבינה את מה שהבנתי מאוחר על בשרי למרות שלא נידיתי מעולם את ילדי, להפך, ביקשתי לקרב וזה לא קרה.... שילד זקוק לשני צדדים. ואם טוב לו עם צד אחד או שניהם שיתנו לו. זה ילד. לא למנוע כדי שלא יהיו חסכים ומשקעים וכעס.
בקיצור,
חבל לשני הצדדים. צד אחד מרגיש צער וצד אחר עדין לא. יש מה שנקרא מוטב מאוחר אבל זה לא אותו דבר...
אביב נעים ושמח לכולם. תודה למי שקרא.
