להתחיל טיפול עם ילדה בת שנה וחצי...

[חנה של ליאור]

להתחיל טיפול עם ילדה בת שנה וחצי...

להתחיל טיפול עם ילדה בת שנה וחצי...
היום הבנתי עד כמה לא הבנתי לפני שנתיים וחצי את הצורך בפורום הזה. לחזור לטיפולים כשיש בבית ילד זה כל כך קשה. פתאום צריך לחשוב על דברים שלא חשבנו עליהם קודם. אז הנה סיפור מהיום: ליאור צריך לעשות מחר בדיקת זרע כדי שנשלים את הבדיקות החסרות ונוכל להגיש בקשה לוועדה לצורך IVF. משום מה נעלם לי הדף עם ההפניה מהרופאה לבדיקה. ליאור התקשר היום למרפאה וביקש לדבר עם הרופאה כדי לבקש ממנה להדפיס את ההפניה ולהשאיר במשרד. הפקידה (בת שרות לאומי בת 18 שלא יודעת כלום מהחיים) לא הסכימה להעביר אותו לרופאה אבל הבטיחה למסור את הבקשה לרופאה ואמרה שזה יהיה מוכן ב 19:00. מכיוון שאני לוקחת את שיר מהגן ב 16:30 החלטתי למסות את מזלי ולחסוך לעצמי נסיעה במיוחד למרפאה. אם זה לא היה דחוף לצחר בבוקר הייתי נמנעת מלהגיע למרפאה יחד איתה אבל לא היתה לי ברירה. כשהגעתי הטופס לא היה במשרד. ביקשתי מהפקידה שתבדוק אם הטופס מוכן אצל הרופאה אבל היא לא הסכימה להפריע לרופאה. עשיתי טעות בכך שלא ביקשתי מפקידה בכירה יותר (שאולי היתה מבינה את הבעיה שיש לי עם ילדה חסרת סבלנות) לבדוק עבורי והחלטתי לחכות ליד החדר של הרופאה ולנצל הזדמנות כדי לשאול אותה. כמובן שהתור היה ארוך, האנשים בתור עצבניים ואני פוחדת להרגיז אותם אז חיכיתי קצת. שיר שתתה מים, שיחקה עם המוצצים, עלתה וירדה מהכסאות, בדקה את החוברות שממליצות על תזונה נכונה, הרטיבה ידיים בקולר (קרררר...) וכך העברנו את הזמן. בשלב כלשהו היא התחילה להיות עצבנית ואני החלטתי שברגע שיוצא המטופל מהרופאה אני מתפרצת פנימה בחוסר נימוס. כמובן שאחרי החלטה כזאת המטופל שבפנים לא יצא במשך 20 דקות ושיר כבר השתגעה מעצבים. פתאום הגיעה האחות ונכנסה לרופאה. ביקשתי ממנה לבדוק אם הטופס כבר מוכן והיא יצאה ואמרה שהטופס כבר מזמן במשרד (??!!). חזרתי למשרד והם דיפדפו קלות בניירת ומצאו או הטופס. הסתכלתי בטופס כדי להיות בטוחה שזה מה שביקשנו והשניה הזאת הספיקה לשיר כדי לחטוף לי את הדף ולקמט אותו. ניסיתי לחלץ אותו מהיד שלה והיא, בתנועה מהירה, קרעה את הדף לשניים. צעקתי עליה צעקה אחת והיא נבהלה נורא וכמובן שהתחילה לבכות. קיפלתי את השאריות ושמתי בתיק (נדביק בסלוטייפ עוד מעט). לקחתי אותה למכונית והשתדלתי להיות כמה שיותר סבלנית לרצונות שלה ולכן עלינו וירדנו במעלית עד שנמאס לה ללחוץ על הכפתורים והגענו לחניה. הכניסה למכונית היתה מאבק בפני עצמו. שיר פשוט לא הסכימה להכנס ואני הייתי חסרת סבלנות לגמרי ולא הסכמתי לחכות עד שהיא תסכים להקשר בכסא. כמובן שזה גרר בכי היסטרי, בקבוק מים הרגיע את המצב ויצאנו לדרך. בדרך פרקתי את כל העצבים. מהמרפאה עד הבית בכיתי בקולי קולות ושיר ישבה מאחור המומה ולא הבינה מה הקולות האלה שאמא משמיעה. הגעתי הביתה טיפטיפה יותר רגועה. לא שהערב היה קל אבל היה סטנדרטי לערב עם ילדה בת שנה וחצי שרוצה לנהל את העולם... חנה

 

[תמי של יעל ומיכל]

כל כך מבינה. צריך להפוך לאשפית

להתחיל טיפול עם ילדה בת שנה וחצי...
היום הבנתי עד כמה לא הבנתי לפני שנתיים וחצי את הצורך בפורום הזה. לחזור לטיפולים כשיש בבית ילד זה כל כך קשה. פתאום צריך לחשוב על דברים שלא חשבנו עליהם קודם. אז הנה סיפור מהיום: ליאור צריך לעשות מחר בדיקת זרע כדי שנשלים את הבדיקות החסרות ונוכל להגיש בקשה לוועדה לצורך IVF. משום מה נעלם לי הדף עם ההפניה מהרופאה לבדיקה. ליאור התקשר היום למרפאה וביקש לדבר עם הרופאה כדי לבקש ממנה להדפיס את ההפניה ולהשאיר במשרד. הפקידה (בת שרות לאומי בת 18 שלא יודעת כלום מהחיים) לא הסכימה להעביר אותו לרופאה אבל הבטיחה למסור את הבקשה לרופאה ואמרה שזה יהיה מוכן ב 19:00. מכיוון שאני לוקחת את שיר מהגן ב 16:30 החלטתי למסות את מזלי ולחסוך לעצמי נסיעה במיוחד למרפאה. אם זה לא היה דחוף לצחר בבוקר הייתי נמנעת מלהגיע למרפאה יחד איתה אבל לא היתה לי ברירה. כשהגעתי הטופס לא היה במשרד. ביקשתי מהפקידה שתבדוק אם הטופס מוכן אצל הרופאה אבל היא לא הסכימה להפריע לרופאה. עשיתי טעות בכך שלא ביקשתי מפקידה בכירה יותר (שאולי היתה מבינה את הבעיה שיש לי עם ילדה חסרת סבלנות) לבדוק עבורי והחלטתי לחכות ליד החדר של הרופאה ולנצל הזדמנות כדי לשאול אותה. כמובן שהתור היה ארוך, האנשים בתור עצבניים ואני פוחדת להרגיז אותם אז חיכיתי קצת. שיר שתתה מים, שיחקה עם המוצצים, עלתה וירדה מהכסאות, בדקה את החוברות שממליצות על תזונה נכונה, הרטיבה ידיים בקולר (קרררר...) וכך העברנו את הזמן. בשלב כלשהו היא התחילה להיות עצבנית ואני החלטתי שברגע שיוצא המטופל מהרופאה אני מתפרצת פנימה בחוסר נימוס. כמובן שאחרי החלטה כזאת המטופל שבפנים לא יצא במשך 20 דקות ושיר כבר השתגעה מעצבים. פתאום הגיעה האחות ונכנסה לרופאה. ביקשתי ממנה לבדוק אם הטופס כבר מוכן והיא יצאה ואמרה שהטופס כבר מזמן במשרד (??!!). חזרתי למשרד והם דיפדפו קלות בניירת ומצאו או הטופס. הסתכלתי בטופס כדי להיות בטוחה שזה מה שביקשנו והשניה הזאת הספיקה לשיר כדי לחטוף לי את הדף ולקמט אותו. ניסיתי לחלץ אותו מהיד שלה והיא, בתנועה מהירה, קרעה את הדף לשניים. צעקתי עליה צעקה אחת והיא נבהלה נורא וכמובן שהתחילה לבכות. קיפלתי את השאריות ושמתי בתיק (נדביק בסלוטייפ עוד מעט). לקחתי אותה למכונית והשתדלתי להיות כמה שיותר סבלנית לרצונות שלה ולכן עלינו וירדנו במעלית עד שנמאס לה ללחוץ על הכפתורים והגענו לחניה. הכניסה למכונית היתה מאבק בפני עצמו. שיר פשוט לא הסכימה להכנס ואני הייתי חסרת סבלנות לגמרי ולא הסכמתי לחכות עד שהיא תסכים להקשר בכסא. כמובן שזה גרר בכי היסטרי, בקבוק מים הרגיע את המצב ויצאנו לדרך. בדרך פרקתי את כל העצבים. מהמרפאה עד הבית בכיתי בקולי קולות ושיר ישבה מאחור המומה ולא הבינה מה הקולות האלה שאמא משמיעה. הגעתי הביתה טיפטיפה יותר רגועה. לא שהערב היה קל אבל היה סטנדרטי לערב עם ילדה בת שנה וחצי שרוצה לנהל את העולם... חנה

כל כך מבינה. צריך להפוך לאשפית
התמרונים, ולהעזר בחברות , שכנות או משפחה. בפעם הבאה , אפילו אם זו רק קפיצה רגע למרפאה, ממש לכמה דקות, בקשי מחברה שתוציא אותה מהגן, ולכי לבד.למענה ולמען השלווה הנפשית שלך

 

[ליאור של חנה]

ההמשך...

להתחיל טיפול עם ילדה בת שנה וחצי...
היום הבנתי עד כמה לא הבנתי לפני שנתיים וחצי את הצורך בפורום הזה. לחזור לטיפולים כשיש בבית ילד זה כל כך קשה. פתאום צריך לחשוב על דברים שלא חשבנו עליהם קודם. אז הנה סיפור מהיום: ליאור צריך לעשות מחר בדיקת זרע כדי שנשלים את הבדיקות החסרות ונוכל להגיש בקשה לוועדה לצורך IVF. משום מה נעלם לי הדף עם ההפניה מהרופאה לבדיקה. ליאור התקשר היום למרפאה וביקש לדבר עם הרופאה כדי לבקש ממנה להדפיס את ההפניה ולהשאיר במשרד. הפקידה (בת שרות לאומי בת 18 שלא יודעת כלום מהחיים) לא הסכימה להעביר אותו לרופאה אבל הבטיחה למסור את הבקשה לרופאה ואמרה שזה יהיה מוכן ב 19:00. מכיוון שאני לוקחת את שיר מהגן ב 16:30 החלטתי למסות את מזלי ולחסוך לעצמי נסיעה במיוחד למרפאה. אם זה לא היה דחוף לצחר בבוקר הייתי נמנעת מלהגיע למרפאה יחד איתה אבל לא היתה לי ברירה. כשהגעתי הטופס לא היה במשרד. ביקשתי מהפקידה שתבדוק אם הטופס מוכן אצל הרופאה אבל היא לא הסכימה להפריע לרופאה. עשיתי טעות בכך שלא ביקשתי מפקידה בכירה יותר (שאולי היתה מבינה את הבעיה שיש לי עם ילדה חסרת סבלנות) לבדוק עבורי והחלטתי לחכות ליד החדר של הרופאה ולנצל הזדמנות כדי לשאול אותה. כמובן שהתור היה ארוך, האנשים בתור עצבניים ואני פוחדת להרגיז אותם אז חיכיתי קצת. שיר שתתה מים, שיחקה עם המוצצים, עלתה וירדה מהכסאות, בדקה את החוברות שממליצות על תזונה נכונה, הרטיבה ידיים בקולר (קרררר...) וכך העברנו את הזמן. בשלב כלשהו היא התחילה להיות עצבנית ואני החלטתי שברגע שיוצא המטופל מהרופאה אני מתפרצת פנימה בחוסר נימוס. כמובן שאחרי החלטה כזאת המטופל שבפנים לא יצא במשך 20 דקות ושיר כבר השתגעה מעצבים. פתאום הגיעה האחות ונכנסה לרופאה. ביקשתי ממנה לבדוק אם הטופס כבר מוכן והיא יצאה ואמרה שהטופס כבר מזמן במשרד (??!!). חזרתי למשרד והם דיפדפו קלות בניירת ומצאו או הטופס. הסתכלתי בטופס כדי להיות בטוחה שזה מה שביקשנו והשניה הזאת הספיקה לשיר כדי לחטוף לי את הדף ולקמט אותו. ניסיתי לחלץ אותו מהיד שלה והיא, בתנועה מהירה, קרעה את הדף לשניים. צעקתי עליה צעקה אחת והיא נבהלה נורא וכמובן שהתחילה לבכות. קיפלתי את השאריות ושמתי בתיק (נדביק בסלוטייפ עוד מעט). לקחתי אותה למכונית והשתדלתי להיות כמה שיותר סבלנית לרצונות שלה ולכן עלינו וירדנו במעלית עד שנמאס לה ללחוץ על הכפתורים והגענו לחניה. הכניסה למכונית היתה מאבק בפני עצמו. שיר פשוט לא הסכימה להכנס ואני הייתי חסרת סבלנות לגמרי ולא הסכמתי לחכות עד שהיא תסכים להקשר בכסא. כמובן שזה גרר בכי היסטרי, בקבוק מים הרגיע את המצב ויצאנו לדרך. בדרך פרקתי את כל העצבים. מהמרפאה עד הבית בכיתי בקולי קולות ושיר ישבה מאחור המומה ולא הבינה מה הקולות האלה שאמא משמיעה. הגעתי הביתה טיפטיפה יותר רגועה. לא שהערב היה קל אבל היה סטנדרטי לערב עם ילדה בת שנה וחצי שרוצה לנהל את העולם... חנה

ההמשך...
ומרשה לעצמי הודעה אחת שלא בתחום המאבק

בוקר, חנה יוצאת מהבית. שיר מרגע זה דורשת את אימא אימא אימא יש לי זמן, אני יכול לצאת מהבית בשעה תשע ורבע לכיוון הבדיקה גם אין בעיה שאכין את הכוסית בבית (בשביל מה יש חיבור מהיר באינטרנט...) שבע וחצי, נכנסים לאוטו שיר מסרבת להכנס לכסא שלה ובטח שלא להחגר לא נורא, אנחנו נדבר על זה. בינתיים היא מוזמנת להתרוצץ על המושב האחורי (אנחנו בחנייה, האוטו לא מתניע ללא חגורות, פטנט כזה) יוצאים מהאוטו, חוזרים לאוטו, פנימה, החוצה (טוב, אני לקראת בדיקת זרע) השעון מתקדם ואני מסביר לשיר שכדאי שנגיע לגן כי החברים שלה שם ויש שם טרקטור חונה בחוץ ויש ארוחת בוקר ויש שירים ויש משחקים ויש את הגננות שהיא אוהבת ושכל מה שמפריד בינה ובין כל החוויות הללו הוא הקשרות בכסא לא לא לא שמונה וחצי די, זה הסף שקבעתי לעצמי, מכניס לכסא ב"כוח" וקושר. אחרי חצי דקה המאבק כלא היה מגיעים לקיבוץ למתחם הגנים בדיוק ממולנו הגננת משנה שעברה עם העגלול שיר מתלהבת ואני כבר מבין ששום דבר לא יעבוד טוב היום המשבר חולף יחסית מהר מגיעים לגן. תוך שנייה שיר רצה לגננת לשמוע סיפור (זאת אומרת שלא שרע לה שם ולכן היא נאבקת) אני חוזר מותש לאוטו צריך לחזור הביתה ל"עבוד" תוך כדי זה טלפון בקשה להתראיין עבור מטה המאבק ב"רדיו קול הדרום" אני מסביר שזה לא יילך אלא אם כן רוצים להשמיע בשידור חי הכנת מנת זרע לבדיקה הטיעון התקבל, אני לא מתראיין הפעם לשמחתי הנסיעה צפונה לא לוותה בפקק (מה שלא היה נכון לו הייתי נוסע בכיוון ההפוך ונתקל בפקק שהיה שם)

נאלץ לספר הכל בהומור אפילו קצת כחול ואפילו קצת מוקצן אבל זו המציאות של יום אחד שכולכם מכירים מן הסתם

 

[ד ו ד ה ר ח ל]

אהובתי ואהובי.....

להתחיל טיפול עם ילדה בת שנה וחצי...
היום הבנתי עד כמה לא הבנתי לפני שנתיים וחצי את הצורך בפורום הזה. לחזור לטיפולים כשיש בבית ילד זה כל כך קשה. פתאום צריך לחשוב על דברים שלא חשבנו עליהם קודם. אז הנה סיפור מהיום: ליאור צריך לעשות מחר בדיקת זרע כדי שנשלים את הבדיקות החסרות ונוכל להגיש בקשה לוועדה לצורך IVF. משום מה נעלם לי הדף עם ההפניה מהרופאה לבדיקה. ליאור התקשר היום למרפאה וביקש לדבר עם הרופאה כדי לבקש ממנה להדפיס את ההפניה ולהשאיר במשרד. הפקידה (בת שרות לאומי בת 18 שלא יודעת כלום מהחיים) לא הסכימה להעביר אותו לרופאה אבל הבטיחה למסור את הבקשה לרופאה ואמרה שזה יהיה מוכן ב 19:00. מכיוון שאני לוקחת את שיר מהגן ב 16:30 החלטתי למסות את מזלי ולחסוך לעצמי נסיעה במיוחד למרפאה. אם זה לא היה דחוף לצחר בבוקר הייתי נמנעת מלהגיע למרפאה יחד איתה אבל לא היתה לי ברירה. כשהגעתי הטופס לא היה במשרד. ביקשתי מהפקידה שתבדוק אם הטופס מוכן אצל הרופאה אבל היא לא הסכימה להפריע לרופאה. עשיתי טעות בכך שלא ביקשתי מפקידה בכירה יותר (שאולי היתה מבינה את הבעיה שיש לי עם ילדה חסרת סבלנות) לבדוק עבורי והחלטתי לחכות ליד החדר של הרופאה ולנצל הזדמנות כדי לשאול אותה. כמובן שהתור היה ארוך, האנשים בתור עצבניים ואני פוחדת להרגיז אותם אז חיכיתי קצת. שיר שתתה מים, שיחקה עם המוצצים, עלתה וירדה מהכסאות, בדקה את החוברות שממליצות על תזונה נכונה, הרטיבה ידיים בקולר (קרררר...) וכך העברנו את הזמן. בשלב כלשהו היא התחילה להיות עצבנית ואני החלטתי שברגע שיוצא המטופל מהרופאה אני מתפרצת פנימה בחוסר נימוס. כמובן שאחרי החלטה כזאת המטופל שבפנים לא יצא במשך 20 דקות ושיר כבר השתגעה מעצבים. פתאום הגיעה האחות ונכנסה לרופאה. ביקשתי ממנה לבדוק אם הטופס כבר מוכן והיא יצאה ואמרה שהטופס כבר מזמן במשרד (??!!). חזרתי למשרד והם דיפדפו קלות בניירת ומצאו או הטופס. הסתכלתי בטופס כדי להיות בטוחה שזה מה שביקשנו והשניה הזאת הספיקה לשיר כדי לחטוף לי את הדף ולקמט אותו. ניסיתי לחלץ אותו מהיד שלה והיא, בתנועה מהירה, קרעה את הדף לשניים. צעקתי עליה צעקה אחת והיא נבהלה נורא וכמובן שהתחילה לבכות. קיפלתי את השאריות ושמתי בתיק (נדביק בסלוטייפ עוד מעט). לקחתי אותה למכונית והשתדלתי להיות כמה שיותר סבלנית לרצונות שלה ולכן עלינו וירדנו במעלית עד שנמאס לה ללחוץ על הכפתורים והגענו לחניה. הכניסה למכונית היתה מאבק בפני עצמו. שיר פשוט לא הסכימה להכנס ואני הייתי חסרת סבלנות לגמרי ולא הסכמתי לחכות עד שהיא תסכים להקשר בכסא. כמובן שזה גרר בכי היסטרי, בקבוק מים הרגיע את המצב ויצאנו לדרך. בדרך פרקתי את כל העצבים. מהמרפאה עד הבית בכיתי בקולי קולות ושיר ישבה מאחור המומה ולא הבינה מה הקולות האלה שאמא משמיעה. הגעתי הביתה טיפטיפה יותר רגועה. לא שהערב היה קל אבל היה סטנדרטי לערב עם ילדה בת שנה וחצי שרוצה לנהל את העולם... חנה

אהובתי ואהובי.....
אוף, כמה מרגיז לקרוא.... מתברר ששומדבר לא עובד היום בלי: דם, יזע ודמעות ובמקרה הזה: גם זרע..... לא מפסיקה להחזיק לכם אצבעות

 

[עמית@]

אוף חנה, נשמע שדרוש פה מוח

להתחיל טיפול עם ילדה בת שנה וחצי...
היום הבנתי עד כמה לא הבנתי לפני שנתיים וחצי את הצורך בפורום הזה. לחזור לטיפולים כשיש בבית ילד זה כל כך קשה. פתאום צריך לחשוב על דברים שלא חשבנו עליהם קודם. אז הנה סיפור מהיום: ליאור צריך לעשות מחר בדיקת זרע כדי שנשלים את הבדיקות החסרות ונוכל להגיש בקשה לוועדה לצורך IVF. משום מה נעלם לי הדף עם ההפניה מהרופאה לבדיקה. ליאור התקשר היום למרפאה וביקש לדבר עם הרופאה כדי לבקש ממנה להדפיס את ההפניה ולהשאיר במשרד. הפקידה (בת שרות לאומי בת 18 שלא יודעת כלום מהחיים) לא הסכימה להעביר אותו לרופאה אבל הבטיחה למסור את הבקשה לרופאה ואמרה שזה יהיה מוכן ב 19:00. מכיוון שאני לוקחת את שיר מהגן ב 16:30 החלטתי למסות את מזלי ולחסוך לעצמי נסיעה במיוחד למרפאה. אם זה לא היה דחוף לצחר בבוקר הייתי נמנעת מלהגיע למרפאה יחד איתה אבל לא היתה לי ברירה. כשהגעתי הטופס לא היה במשרד. ביקשתי מהפקידה שתבדוק אם הטופס מוכן אצל הרופאה אבל היא לא הסכימה להפריע לרופאה. עשיתי טעות בכך שלא ביקשתי מפקידה בכירה יותר (שאולי היתה מבינה את הבעיה שיש לי עם ילדה חסרת סבלנות) לבדוק עבורי והחלטתי לחכות ליד החדר של הרופאה ולנצל הזדמנות כדי לשאול אותה. כמובן שהתור היה ארוך, האנשים בתור עצבניים ואני פוחדת להרגיז אותם אז חיכיתי קצת. שיר שתתה מים, שיחקה עם המוצצים, עלתה וירדה מהכסאות, בדקה את החוברות שממליצות על תזונה נכונה, הרטיבה ידיים בקולר (קרררר...) וכך העברנו את הזמן. בשלב כלשהו היא התחילה להיות עצבנית ואני החלטתי שברגע שיוצא המטופל מהרופאה אני מתפרצת פנימה בחוסר נימוס. כמובן שאחרי החלטה כזאת המטופל שבפנים לא יצא במשך 20 דקות ושיר כבר השתגעה מעצבים. פתאום הגיעה האחות ונכנסה לרופאה. ביקשתי ממנה לבדוק אם הטופס כבר מוכן והיא יצאה ואמרה שהטופס כבר מזמן במשרד (??!!). חזרתי למשרד והם דיפדפו קלות בניירת ומצאו או הטופס. הסתכלתי בטופס כדי להיות בטוחה שזה מה שביקשנו והשניה הזאת הספיקה לשיר כדי לחטוף לי את הדף ולקמט אותו. ניסיתי לחלץ אותו מהיד שלה והיא, בתנועה מהירה, קרעה את הדף לשניים. צעקתי עליה צעקה אחת והיא נבהלה נורא וכמובן שהתחילה לבכות. קיפלתי את השאריות ושמתי בתיק (נדביק בסלוטייפ עוד מעט). לקחתי אותה למכונית והשתדלתי להיות כמה שיותר סבלנית לרצונות שלה ולכן עלינו וירדנו במעלית עד שנמאס לה ללחוץ על הכפתורים והגענו לחניה. הכניסה למכונית היתה מאבק בפני עצמו. שיר פשוט לא הסכימה להכנס ואני הייתי חסרת סבלנות לגמרי ולא הסכמתי לחכות עד שהיא תסכים להקשר בכסא. כמובן שזה גרר בכי היסטרי, בקבוק מים הרגיע את המצב ויצאנו לדרך. בדרך פרקתי את כל העצבים. מהמרפאה עד הבית בכיתי בקולי קולות ושיר ישבה מאחור המומה ולא הבינה מה הקולות האלה שאמא משמיעה. הגעתי הביתה טיפטיפה יותר רגועה. לא שהערב היה קל אבל היה סטנדרטי לערב עם ילדה בת שנה וחצי שרוצה לנהל את העולם... חנה

אוף חנה, נשמע שדרוש פה מוח
לוגיסטי וסבלנות ברזל (אין כמובן- למי יש?) העצבים והתחושות שחשבת שנותרו מאחורייך עולים עולים עולים..

העיקר שהטופס בידייך ופעם אחת שיר יודעת מה זה לשבת באוטו ושלמוע מישהו אחר בוכה כל הדרך..

 

[מ א י ה ועוד3]

לחנה וליאור, עם ../images/Emo24.gif

להתחיל טיפול עם ילדה בת שנה וחצי...
היום הבנתי עד כמה לא הבנתי לפני שנתיים וחצי את הצורך בפורום הזה. לחזור לטיפולים כשיש בבית ילד זה כל כך קשה. פתאום צריך לחשוב על דברים שלא חשבנו עליהם קודם. אז הנה סיפור מהיום: ליאור צריך לעשות מחר בדיקת זרע כדי שנשלים את הבדיקות החסרות ונוכל להגיש בקשה לוועדה לצורך IVF. משום מה נעלם לי הדף עם ההפניה מהרופאה לבדיקה. ליאור התקשר היום למרפאה וביקש לדבר עם הרופאה כדי לבקש ממנה להדפיס את ההפניה ולהשאיר במשרד. הפקידה (בת שרות לאומי בת 18 שלא יודעת כלום מהחיים) לא הסכימה להעביר אותו לרופאה אבל הבטיחה למסור את הבקשה לרופאה ואמרה שזה יהיה מוכן ב 19:00. מכיוון שאני לוקחת את שיר מהגן ב 16:30 החלטתי למסות את מזלי ולחסוך לעצמי נסיעה במיוחד למרפאה. אם זה לא היה דחוף לצחר בבוקר הייתי נמנעת מלהגיע למרפאה יחד איתה אבל לא היתה לי ברירה. כשהגעתי הטופס לא היה במשרד. ביקשתי מהפקידה שתבדוק אם הטופס מוכן אצל הרופאה אבל היא לא הסכימה להפריע לרופאה. עשיתי טעות בכך שלא ביקשתי מפקידה בכירה יותר (שאולי היתה מבינה את הבעיה שיש לי עם ילדה חסרת סבלנות) לבדוק עבורי והחלטתי לחכות ליד החדר של הרופאה ולנצל הזדמנות כדי לשאול אותה. כמובן שהתור היה ארוך, האנשים בתור עצבניים ואני פוחדת להרגיז אותם אז חיכיתי קצת. שיר שתתה מים, שיחקה עם המוצצים, עלתה וירדה מהכסאות, בדקה את החוברות שממליצות על תזונה נכונה, הרטיבה ידיים בקולר (קרררר...) וכך העברנו את הזמן. בשלב כלשהו היא התחילה להיות עצבנית ואני החלטתי שברגע שיוצא המטופל מהרופאה אני מתפרצת פנימה בחוסר נימוס. כמובן שאחרי החלטה כזאת המטופל שבפנים לא יצא במשך 20 דקות ושיר כבר השתגעה מעצבים. פתאום הגיעה האחות ונכנסה לרופאה. ביקשתי ממנה לבדוק אם הטופס כבר מוכן והיא יצאה ואמרה שהטופס כבר מזמן במשרד (??!!). חזרתי למשרד והם דיפדפו קלות בניירת ומצאו או הטופס. הסתכלתי בטופס כדי להיות בטוחה שזה מה שביקשנו והשניה הזאת הספיקה לשיר כדי לחטוף לי את הדף ולקמט אותו. ניסיתי לחלץ אותו מהיד שלה והיא, בתנועה מהירה, קרעה את הדף לשניים. צעקתי עליה צעקה אחת והיא נבהלה נורא וכמובן שהתחילה לבכות. קיפלתי את השאריות ושמתי בתיק (נדביק בסלוטייפ עוד מעט). לקחתי אותה למכונית והשתדלתי להיות כמה שיותר סבלנית לרצונות שלה ולכן עלינו וירדנו במעלית עד שנמאס לה ללחוץ על הכפתורים והגענו לחניה. הכניסה למכונית היתה מאבק בפני עצמו. שיר פשוט לא הסכימה להכנס ואני הייתי חסרת סבלנות לגמרי ולא הסכמתי לחכות עד שהיא תסכים להקשר בכסא. כמובן שזה גרר בכי היסטרי, בקבוק מים הרגיע את המצב ויצאנו לדרך. בדרך פרקתי את כל העצבים. מהמרפאה עד הבית בכיתי בקולי קולות ושיר ישבה מאחור המומה ולא הבינה מה הקולות האלה שאמא משמיעה. הגעתי הביתה טיפטיפה יותר רגועה. לא שהערב היה קל אבל היה סטנדרטי לערב עם ילדה בת שנה וחצי שרוצה לנהל את העולם... חנה

לחנה וליאור, עם

קודם כל, אני מקווה שמדובר בפעם אחת ודי. עברנו ככה 10 (!) מחזורי טיפול שונים עם תמוז, עם הבייביסיטינג לשאיבה ולהחזרה, עם הלחץ להגיע לבדיקות הדם בבוקר ועם ההזרקות בבוקר עם ילדה בת שנה וחצי שקופצת עלי תוך כדי ומבקשת משהו... זה לא קל. אבל זה שווה את זה. אתם נותנים לה את המתנה הכי חשובה שאפשר - אח או אחות. נקודת השבירה שלי היתה כשתמוז סרבה שאלך לעשות עוד בדיקות דם, כי "לאמא פצע". אבל, הפעם זה ילך יותר בקלות, אני מקווה בשבילכם. הקושי כולו מתגמד כשההריון מגיע, ואתם יודעים שאתם יכולים. צריך גם להבין שחלק מההכנה של ילד לאחיו הקטן היא (במקרה שלנו) סבלנות בתקופת הטיפולים. יש ילדים שלומדים להתחשב רק עם לידתו של האח, אבל הם עוברים את אותו התהליך עצמו. אז שלא יהיה לכם במצפון על כמה ימים של חוסר סבלנות, זה קורה גם כשהילד הבא כאן (תתחילו להתאמן!!!).

 

[סוכריה על מקל]

../images/Emo24.gif גדול. לשניכם.

להתחיל טיפול עם ילדה בת שנה וחצי...
היום הבנתי עד כמה לא הבנתי לפני שנתיים וחצי את הצורך בפורום הזה. לחזור לטיפולים כשיש בבית ילד זה כל כך קשה. פתאום צריך לחשוב על דברים שלא חשבנו עליהם קודם. אז הנה סיפור מהיום: ליאור צריך לעשות מחר בדיקת זרע כדי שנשלים את הבדיקות החסרות ונוכל להגיש בקשה לוועדה לצורך IVF. משום מה נעלם לי הדף עם ההפניה מהרופאה לבדיקה. ליאור התקשר היום למרפאה וביקש לדבר עם הרופאה כדי לבקש ממנה להדפיס את ההפניה ולהשאיר במשרד. הפקידה (בת שרות לאומי בת 18 שלא יודעת כלום מהחיים) לא הסכימה להעביר אותו לרופאה אבל הבטיחה למסור את הבקשה לרופאה ואמרה שזה יהיה מוכן ב 19:00. מכיוון שאני לוקחת את שיר מהגן ב 16:30 החלטתי למסות את מזלי ולחסוך לעצמי נסיעה במיוחד למרפאה. אם זה לא היה דחוף לצחר בבוקר הייתי נמנעת מלהגיע למרפאה יחד איתה אבל לא היתה לי ברירה. כשהגעתי הטופס לא היה במשרד. ביקשתי מהפקידה שתבדוק אם הטופס מוכן אצל הרופאה אבל היא לא הסכימה להפריע לרופאה. עשיתי טעות בכך שלא ביקשתי מפקידה בכירה יותר (שאולי היתה מבינה את הבעיה שיש לי עם ילדה חסרת סבלנות) לבדוק עבורי והחלטתי לחכות ליד החדר של הרופאה ולנצל הזדמנות כדי לשאול אותה. כמובן שהתור היה ארוך, האנשים בתור עצבניים ואני פוחדת להרגיז אותם אז חיכיתי קצת. שיר שתתה מים, שיחקה עם המוצצים, עלתה וירדה מהכסאות, בדקה את החוברות שממליצות על תזונה נכונה, הרטיבה ידיים בקולר (קרררר...) וכך העברנו את הזמן. בשלב כלשהו היא התחילה להיות עצבנית ואני החלטתי שברגע שיוצא המטופל מהרופאה אני מתפרצת פנימה בחוסר נימוס. כמובן שאחרי החלטה כזאת המטופל שבפנים לא יצא במשך 20 דקות ושיר כבר השתגעה מעצבים. פתאום הגיעה האחות ונכנסה לרופאה. ביקשתי ממנה לבדוק אם הטופס כבר מוכן והיא יצאה ואמרה שהטופס כבר מזמן במשרד (??!!). חזרתי למשרד והם דיפדפו קלות בניירת ומצאו או הטופס. הסתכלתי בטופס כדי להיות בטוחה שזה מה שביקשנו והשניה הזאת הספיקה לשיר כדי לחטוף לי את הדף ולקמט אותו. ניסיתי לחלץ אותו מהיד שלה והיא, בתנועה מהירה, קרעה את הדף לשניים. צעקתי עליה צעקה אחת והיא נבהלה נורא וכמובן שהתחילה לבכות. קיפלתי את השאריות ושמתי בתיק (נדביק בסלוטייפ עוד מעט). לקחתי אותה למכונית והשתדלתי להיות כמה שיותר סבלנית לרצונות שלה ולכן עלינו וירדנו במעלית עד שנמאס לה ללחוץ על הכפתורים והגענו לחניה. הכניסה למכונית היתה מאבק בפני עצמו. שיר פשוט לא הסכימה להכנס ואני הייתי חסרת סבלנות לגמרי ולא הסכמתי לחכות עד שהיא תסכים להקשר בכסא. כמובן שזה גרר בכי היסטרי, בקבוק מים הרגיע את המצב ויצאנו לדרך. בדרך פרקתי את כל העצבים. מהמרפאה עד הבית בכיתי בקולי קולות ושיר ישבה מאחור המומה ולא הבינה מה הקולות האלה שאמא משמיעה. הגעתי הביתה טיפטיפה יותר רגועה. לא שהערב היה קל אבל היה סטנדרטי לערב עם ילדה בת שנה וחצי שרוצה לנהל את העולם... חנה

גדול. לשניכם.