Ruby Bliels
New member
להתחיל מחדש - הסיפור שלי (א')
הסיפור שלי מתחיל בגיל 16. הסתובבתי באותה תקופה עם חבר'ה מהכיתה שהיו קצת מוזרים ויוצאי דופן, מרדנים כאלה שחשבו שלהיות נון-קונפורמיסטים זה מגניב (נון-קונפורמיזם, דחף חולני לצאת נגד כל מה שנחשב "נורמאלי" בחברה (לקרוא בקול של ג'ודי לוץ)). אחד מהם היה חבר שלי מהילדות המאד מוקדמת, אז די נכנסתי יחד איתו לכל הקטע הזה - אבל לא כי באמת הרגשתי צורך למרוד (בניגוד אליו), אלא פשוט כי רציתי להשתלב. הייתי בתקופה בחיים שלי שבה חיפשתי את עצמי - מבחינה חברתית, מבחינה אישית ומבחינה אידיאולוגית. על כל פנים, בתחילת כיתה י' קיבלתי צו ראשון, וחשבתי שזה יהיה 'מגניב' בעיני החברים האלה שלי אם אני אנסה להשתחרר מהשירות (אחד מהם כבר עשה את זה, והשני עדיין היה בתהליכים של קבלת פטור). האמת היא שלא באמת היה אכפת לי מהצבא, לא היה אכפת לי אם אני אשרת או לא, לא ידעתי מה זה בגרוש ובגלל זה הלכתי לפי מה שהחבר'ה שלי עשו - לנסות לצאת מזה. בכל מקרה, הגזמתי קצת. בראיון האישי שלי הגזמתי כמו של הגזמתי בחיים שלי (מילה עדינה ל- "שקר"). תארתי בעיות אישיות בכל התחומים, תארתי דכאונות, נטיות התאבדותיות, מה לא. לא עברו חודשיים ושוחררתי מהצבא עם פרופיל 21 נפשי. זה לא הטריד אותי, הייתי בן 16 וחצי, נאיבי ביותר, חשבתי שאני יודע הכל, שיש לי תכניות לעתיד ושאני אצליח לעשות מה שאני רק ארצה. כעבור כמה שנים, הייתי כבר בן 18 וחצי - בסוף כיתה י"ב, מזמן שכבר לא הייתי חלק מאותה "חבורה" (למרות שאחד מהם נשאר חבר טוב שלי עד היום), והראשון מבין החברים שלי התגייס. אחרי שבמשך שנתיים חייתי בידיעה שאני לא מתגייס ולא אכפת לי, פתאום בפעם הראשונה הרגשתי מה שעדיין לא היה חרטה - אבל היה גאווה על זה שחבר שלי מתגייס. לא כלכך ידעתי מאיפה הרגש הזה הגיע, כי במשך זמן רב מאד לא היה אכפת לי מכל נושא הצבא. לאט לאט יותר ויותר מהחברים שלי התגייסו, ופתאום הבנתי שמשהו לא בסדר. כל התכניות שעשיתי בגיל 16 נראו לא פרקטיות פתאום בגיל 18-19. פתאום קלטתי שהחברים שלי נעלמים לאט לאט לצבא, ושמה שפעם היה מסגרת חברתית קבועה ובטוחה במאה אחוז פתאום מתחיל להעלם (הבית ספר תמיד היה שם, לא משנה מה, וזה סיפק לי מסגרת טובה ומספקת - אבל גם כשהבית ספר נגמר, המשכתי לבלות עם החבר'ה מהשכבה, בני גילי). אבל זה היה גם הרבה יותר מזה. בתחום הרומנטי היתה לי בעיה... מבחינה רומנטית, אף פעם לא הייתי כזה פעיל. לא חיפשתי אהבות, מזדמנות או אחרות, ומעולם לא ממש "התחלתי" עם מישהי שפגשתי סתם ככה. למה? כי תקראו לי נאיבי, אבל אני רואה את הנושא הזה אחרת. בעיני, צריכה להיות מסגרת שמחברת שני אנשים כדי שמשהו יקרה בינהם. בבית ספר זה עבד, היתה מסגרת קבועה, היו לי את האהבות שלי, האכזבות שלי, החברות שלי, ואמנם הייתי כשלון טוטאלי בכל מה שקשור ברומנטיקה (הקשר הארוך ביותר שלי נמשך שבועיים), אבל לפחות היו לי הזדמנויות. פתאום כשבית ספר נגמר וכולם התגייסו - מצאתי את עצמי לבד. החברים שלי הלכו לצבא, החברות שלי הכירו אנשים חדשים במקומות חדשים, וגיליתי שלא להתגייס היה הטעות הכי גדולה שעשיתי עד היום מבחינה חברתית. פתאום היה חסר לי אנשים, היתה חסרה לי מסגרת, היו חסרים לי חברים בגילי, ידידות להתאהב בהן (בין אם אני אעשה משהו בנידון או לא), היה חסר לי הבית ספר. הערת שוליים לא כלכך קשורה - לא הרבה אחרי שנגמר בית ספר, התאהבתי בידידה הכי טובה שלי. זה משהו שתמיד היה חבוי בי, עוד כשהכרתי אותה בכיתה י"א התאהבתי בה, ובעוד שבכתה י"ב זה קצת עבר, זה תמיד היה שם, ו- "חזר לפעילות" קצת אחרי סוף י"ב. היום, כמעט שנתיים אחרי, זה לא השתנה. תבינו מיד למה זה רלוונטי. בכל מקרה, הרגשתי משהו שבד"כ מרגישים אנשים שכן נמצאים בצבא. הרגשתי כלוא. הרגשתי כאילו אני סגור מפני העולם, ושהוא מחכה לי שם בחוץ ואני פה מפספס אותו. הרגשתי שכל החוויות שחווים אנשים בגילי נמצאות במקום שאני לא יכול להיות בו, והרגשתי כאילו אם לא יקרה איזשהו שינוי אני פשוט אשתגע. זה היה בערך בגיל 18 וחצי. הייתי בודד רוב הזמן, הייתי מאוהב במישהי שלא רצתה להכנס איתי לקשר רומנטי, ולא היה שום דבר שיוציא אותי מזה... ואז החלטתי שאני צריך לתקן את המצב הזה - ולהתחיל מחדש. (המשך בהודעה המשורשרת)
הסיפור שלי מתחיל בגיל 16. הסתובבתי באותה תקופה עם חבר'ה מהכיתה שהיו קצת מוזרים ויוצאי דופן, מרדנים כאלה שחשבו שלהיות נון-קונפורמיסטים זה מגניב (נון-קונפורמיזם, דחף חולני לצאת נגד כל מה שנחשב "נורמאלי" בחברה (לקרוא בקול של ג'ודי לוץ)). אחד מהם היה חבר שלי מהילדות המאד מוקדמת, אז די נכנסתי יחד איתו לכל הקטע הזה - אבל לא כי באמת הרגשתי צורך למרוד (בניגוד אליו), אלא פשוט כי רציתי להשתלב. הייתי בתקופה בחיים שלי שבה חיפשתי את עצמי - מבחינה חברתית, מבחינה אישית ומבחינה אידיאולוגית. על כל פנים, בתחילת כיתה י' קיבלתי צו ראשון, וחשבתי שזה יהיה 'מגניב' בעיני החברים האלה שלי אם אני אנסה להשתחרר מהשירות (אחד מהם כבר עשה את זה, והשני עדיין היה בתהליכים של קבלת פטור). האמת היא שלא באמת היה אכפת לי מהצבא, לא היה אכפת לי אם אני אשרת או לא, לא ידעתי מה זה בגרוש ובגלל זה הלכתי לפי מה שהחבר'ה שלי עשו - לנסות לצאת מזה. בכל מקרה, הגזמתי קצת. בראיון האישי שלי הגזמתי כמו של הגזמתי בחיים שלי (מילה עדינה ל- "שקר"). תארתי בעיות אישיות בכל התחומים, תארתי דכאונות, נטיות התאבדותיות, מה לא. לא עברו חודשיים ושוחררתי מהצבא עם פרופיל 21 נפשי. זה לא הטריד אותי, הייתי בן 16 וחצי, נאיבי ביותר, חשבתי שאני יודע הכל, שיש לי תכניות לעתיד ושאני אצליח לעשות מה שאני רק ארצה. כעבור כמה שנים, הייתי כבר בן 18 וחצי - בסוף כיתה י"ב, מזמן שכבר לא הייתי חלק מאותה "חבורה" (למרות שאחד מהם נשאר חבר טוב שלי עד היום), והראשון מבין החברים שלי התגייס. אחרי שבמשך שנתיים חייתי בידיעה שאני לא מתגייס ולא אכפת לי, פתאום בפעם הראשונה הרגשתי מה שעדיין לא היה חרטה - אבל היה גאווה על זה שחבר שלי מתגייס. לא כלכך ידעתי מאיפה הרגש הזה הגיע, כי במשך זמן רב מאד לא היה אכפת לי מכל נושא הצבא. לאט לאט יותר ויותר מהחברים שלי התגייסו, ופתאום הבנתי שמשהו לא בסדר. כל התכניות שעשיתי בגיל 16 נראו לא פרקטיות פתאום בגיל 18-19. פתאום קלטתי שהחברים שלי נעלמים לאט לאט לצבא, ושמה שפעם היה מסגרת חברתית קבועה ובטוחה במאה אחוז פתאום מתחיל להעלם (הבית ספר תמיד היה שם, לא משנה מה, וזה סיפק לי מסגרת טובה ומספקת - אבל גם כשהבית ספר נגמר, המשכתי לבלות עם החבר'ה מהשכבה, בני גילי). אבל זה היה גם הרבה יותר מזה. בתחום הרומנטי היתה לי בעיה... מבחינה רומנטית, אף פעם לא הייתי כזה פעיל. לא חיפשתי אהבות, מזדמנות או אחרות, ומעולם לא ממש "התחלתי" עם מישהי שפגשתי סתם ככה. למה? כי תקראו לי נאיבי, אבל אני רואה את הנושא הזה אחרת. בעיני, צריכה להיות מסגרת שמחברת שני אנשים כדי שמשהו יקרה בינהם. בבית ספר זה עבד, היתה מסגרת קבועה, היו לי את האהבות שלי, האכזבות שלי, החברות שלי, ואמנם הייתי כשלון טוטאלי בכל מה שקשור ברומנטיקה (הקשר הארוך ביותר שלי נמשך שבועיים), אבל לפחות היו לי הזדמנויות. פתאום כשבית ספר נגמר וכולם התגייסו - מצאתי את עצמי לבד. החברים שלי הלכו לצבא, החברות שלי הכירו אנשים חדשים במקומות חדשים, וגיליתי שלא להתגייס היה הטעות הכי גדולה שעשיתי עד היום מבחינה חברתית. פתאום היה חסר לי אנשים, היתה חסרה לי מסגרת, היו חסרים לי חברים בגילי, ידידות להתאהב בהן (בין אם אני אעשה משהו בנידון או לא), היה חסר לי הבית ספר. הערת שוליים לא כלכך קשורה - לא הרבה אחרי שנגמר בית ספר, התאהבתי בידידה הכי טובה שלי. זה משהו שתמיד היה חבוי בי, עוד כשהכרתי אותה בכיתה י"א התאהבתי בה, ובעוד שבכתה י"ב זה קצת עבר, זה תמיד היה שם, ו- "חזר לפעילות" קצת אחרי סוף י"ב. היום, כמעט שנתיים אחרי, זה לא השתנה. תבינו מיד למה זה רלוונטי. בכל מקרה, הרגשתי משהו שבד"כ מרגישים אנשים שכן נמצאים בצבא. הרגשתי כלוא. הרגשתי כאילו אני סגור מפני העולם, ושהוא מחכה לי שם בחוץ ואני פה מפספס אותו. הרגשתי שכל החוויות שחווים אנשים בגילי נמצאות במקום שאני לא יכול להיות בו, והרגשתי כאילו אם לא יקרה איזשהו שינוי אני פשוט אשתגע. זה היה בערך בגיל 18 וחצי. הייתי בודד רוב הזמן, הייתי מאוהב במישהי שלא רצתה להכנס איתי לקשר רומנטי, ולא היה שום דבר שיוציא אותי מזה... ואז החלטתי שאני צריך לתקן את המצב הזה - ולהתחיל מחדש. (המשך בהודעה המשורשרת)
