נורית הדרי
New member
להתמודד עם הרגשות
אני קוראת אצל נשים רבות בפורום את השאלה : איך אני מתמודדת עם המחשבות , הרצונות, הגעגועים? אני יודעת בראש שהוא לא בשבילי, אבל לא משנה מה הוא עשה לי , אני עדיין רוצה ואוהבת אותו... אני בדיעה שאין מה לעשות. במובן של עשיה- אין שום דבר שנוכל לעשות. הדבר היחידי הוא לקבל את הסיטואציה שאין לנו שליטה על המצב הרגשי שלנו. שההחלמה תגיע , והכאב ישכך- אבל זה יקרה בזמן שלו. אחת העצות הכי מרגיעות, בעיני, הוא לתת לזה להיות, לחיות להגיע לאיזשהו שיא של כאב ואז להתחיל לאט לאט להחלים. זה אבל. אובדן רציני , עמוק ומשמעותי. והדרך היחידה שנכונה בעיני זה לכבד את הכאב שלכן. לתת לו מקום. השינוי לא יבוא ממשהו שתעשו בקשר לכאב או ממשהו שתחדלנה להרגיש. אהבתן, אתן אוהבות ומגיע לזה כבוד ....לפחות מכן.. אז מה בכל זאת אפשר לעשות? להשקיע בעצמכן. לתקופה מסוימת, להפריד לחלוטין בין מה שמתרחש בלב, בנפש, בראש ובין מה שהרגליים עושות. במילים אחרות: לחולל פעולות במציאות שבמובן מסוים מנותקות ממה שאתן מרגישות. להמשיך ללמוד, להמשיך להתאמן, להמשיך בסדר החיים הרגיל. ולאלא שהאיש הוא אובססיה:להימנע אם החלטתן על זה. זו שיטתי. אני ממשיכה להריץ בראש שלי תסריטים מתקתקים שהוליבוד היתה מתביישת להוציא. רומנטיקה חולנית ממש. ביני לביני אני צוחקת על עצמי על מה שיש לי בראש. אבל בדבר אחד אני לא מוותרת: זה לא גולש למציאות. זה נשאר בראש. גם אם אני צריכה לשבת על הידיים. ובקשר לסביבה: אני חושבת שרק אחוז קטן מאוד ממה שאנשים אומרים לאדם שחווה אובדן ופרידה קשור באמת לאדם עצמו. במילים אחרות: כשאנשים מתקשים לסבול אתכן במצב הדיכאוני והאובססיבי זה קשור ברובו לאיך שהם מרגישים ולא לאיך שאתן מרגישות. כאב גדול על אהבה אבודה יכול לאיים על הסביבה מכל מיני סיבות שרק מעטות מהן קשורות אליכן. למישהי מחברות הפורום בעבר, היתה אמרה מאוד משמעותית בתור חתימה "אנשים הם לא נגדי, הם בעד עצמם". וזה מאוד נכון . אנשים שמבקרים את התחושות שלנו בהרבה מקרים מגינים על עצמם... פשוט .
אני קוראת אצל נשים רבות בפורום את השאלה : איך אני מתמודדת עם המחשבות , הרצונות, הגעגועים? אני יודעת בראש שהוא לא בשבילי, אבל לא משנה מה הוא עשה לי , אני עדיין רוצה ואוהבת אותו... אני בדיעה שאין מה לעשות. במובן של עשיה- אין שום דבר שנוכל לעשות. הדבר היחידי הוא לקבל את הסיטואציה שאין לנו שליטה על המצב הרגשי שלנו. שההחלמה תגיע , והכאב ישכך- אבל זה יקרה בזמן שלו. אחת העצות הכי מרגיעות, בעיני, הוא לתת לזה להיות, לחיות להגיע לאיזשהו שיא של כאב ואז להתחיל לאט לאט להחלים. זה אבל. אובדן רציני , עמוק ומשמעותי. והדרך היחידה שנכונה בעיני זה לכבד את הכאב שלכן. לתת לו מקום. השינוי לא יבוא ממשהו שתעשו בקשר לכאב או ממשהו שתחדלנה להרגיש. אהבתן, אתן אוהבות ומגיע לזה כבוד ....לפחות מכן.. אז מה בכל זאת אפשר לעשות? להשקיע בעצמכן. לתקופה מסוימת, להפריד לחלוטין בין מה שמתרחש בלב, בנפש, בראש ובין מה שהרגליים עושות. במילים אחרות: לחולל פעולות במציאות שבמובן מסוים מנותקות ממה שאתן מרגישות. להמשיך ללמוד, להמשיך להתאמן, להמשיך בסדר החיים הרגיל. ולאלא שהאיש הוא אובססיה:להימנע אם החלטתן על זה. זו שיטתי. אני ממשיכה להריץ בראש שלי תסריטים מתקתקים שהוליבוד היתה מתביישת להוציא. רומנטיקה חולנית ממש. ביני לביני אני צוחקת על עצמי על מה שיש לי בראש. אבל בדבר אחד אני לא מוותרת: זה לא גולש למציאות. זה נשאר בראש. גם אם אני צריכה לשבת על הידיים. ובקשר לסביבה: אני חושבת שרק אחוז קטן מאוד ממה שאנשים אומרים לאדם שחווה אובדן ופרידה קשור באמת לאדם עצמו. במילים אחרות: כשאנשים מתקשים לסבול אתכן במצב הדיכאוני והאובססיבי זה קשור ברובו לאיך שהם מרגישים ולא לאיך שאתן מרגישות. כאב גדול על אהבה אבודה יכול לאיים על הסביבה מכל מיני סיבות שרק מעטות מהן קשורות אליכן. למישהי מחברות הפורום בעבר, היתה אמרה מאוד משמעותית בתור חתימה "אנשים הם לא נגדי, הם בעד עצמם". וזה מאוד נכון . אנשים שמבקרים את התחושות שלנו בהרבה מקרים מגינים על עצמם... פשוט .