נורית הדרי
New member
להתעמת איתו...
אני קוראת כאן על הרבה מאוד כעס שצף עם ההימנעות. כעס עליו, כעס עצמי... אני יודעת מעצמי שאחד הדברים המוזרים שקורים בתהליך הזה הוא שעל כל צעד "בריא" ומקדם שאנחנו עושות למען עצמנו ה"מחלה" מכינה לנו צעד משלה... בקיצור, ההחלמה היא תהליך רגרסיבי. הכעס (הבריא , המתבקש משום שלא נתנו לו מקום בזמן הקשר) הזעם שמציף מבקש פורקן וביטוי מתחיל להעלות מחשבות על "עימות". מן תשוקה לקתרזיס מזכך על הטחת זעמנו באדם שכל כך הכאיב לנו. אז יש לי שני דברים לומר על זה. הימנעות היא המנעות היא הימנעות - יש דבר אחד שאנחנו חייבות להיות שלימות לגמרי לגביו וזה הרעיון שאנחנו לא יכולות להחלים כל זמן שאנחנו משתמשות.אי אפשר להיגמל משתיית אלכוהול בזמן ששותים. אולי העימות יתן פורקן , אבל אני מאמינה שזאת בעצם משאלה פנימית סמויה לחזור לקשר או נסיון לתת הזדמנות ל"פנטזית התיקון" להתרחש. אם צץ לכן רעיון לפגוש בו כדי....(לא משנה מה הסיפור שאתן מספרות לעצמכן ) תביאו את זה לכאן. ואני לא אומרת את זה ממקום שונה : רק לפני כמה ימים מצאתי את עצמי חושבת על זה שאולי ההמנעות היא טעות משום שבאופן הזה לעולם לא אצליח לשים אותו מאחורי "באמת" כי לא יצרתי ביזמתי מצב של קונפליקט גלוי....מצחיק נכון? אחת המסקנות הכי אנהרנטיות בהנחות היסוד שלי היא שאנחנו אחראיות לעצמנו . שמעתי וקראתי כאן על גברים שאמרו לנו לאורך כל הדרך איך הם מרגישים (ואיך הם לא מרגישים). זו היתה החלטה שלנו להמשיך את הקשר איתם למרות הכאב. לכן, העובדה שהם עשו שימוש ונהנו מתוצאות המחלה שלנו היא הדיון שלהם עם עצמם, לא איתנו. אחת הבעיות הכי קשות היא העובדה שלא כעסנו, התעמתנו, ודרשנו בזמן שהיה צריך לעשות זאת. וכן, ביחסים עם אנשים העיתוי הוא בעל משמעות. אני יודעת שאני משלמת מחיר יקר מאוד היום על זה שלא רציתי להכריע בזמן שניתן לי ובהזדמנויות שניתנו לי על מנת להכריע את גורל הקשר. אני אחראית לזה שבמקום לכעוס עליו וללכת ממנו , בחרתי להישאר ולהעלים את הכעס. במובן מסוים, עם ההתנהגות הילדותית הזאת שלי - וויתרתי בעצם על זכות העימות איתו. אני יודעת שלא כולן תסכמנה, וטוב שכך, אבל אני באמת חיה כעת בהרגשה הזאת. מאחר שלא כעסתי , תבעתי ודרשתי כשניתנה לי הזדמנות לכך, איבדתי את זכות העימות.
אני קוראת כאן על הרבה מאוד כעס שצף עם ההימנעות. כעס עליו, כעס עצמי... אני יודעת מעצמי שאחד הדברים המוזרים שקורים בתהליך הזה הוא שעל כל צעד "בריא" ומקדם שאנחנו עושות למען עצמנו ה"מחלה" מכינה לנו צעד משלה... בקיצור, ההחלמה היא תהליך רגרסיבי. הכעס (הבריא , המתבקש משום שלא נתנו לו מקום בזמן הקשר) הזעם שמציף מבקש פורקן וביטוי מתחיל להעלות מחשבות על "עימות". מן תשוקה לקתרזיס מזכך על הטחת זעמנו באדם שכל כך הכאיב לנו. אז יש לי שני דברים לומר על זה. הימנעות היא המנעות היא הימנעות - יש דבר אחד שאנחנו חייבות להיות שלימות לגמרי לגביו וזה הרעיון שאנחנו לא יכולות להחלים כל זמן שאנחנו משתמשות.אי אפשר להיגמל משתיית אלכוהול בזמן ששותים. אולי העימות יתן פורקן , אבל אני מאמינה שזאת בעצם משאלה פנימית סמויה לחזור לקשר או נסיון לתת הזדמנות ל"פנטזית התיקון" להתרחש. אם צץ לכן רעיון לפגוש בו כדי....(לא משנה מה הסיפור שאתן מספרות לעצמכן ) תביאו את זה לכאן. ואני לא אומרת את זה ממקום שונה : רק לפני כמה ימים מצאתי את עצמי חושבת על זה שאולי ההמנעות היא טעות משום שבאופן הזה לעולם לא אצליח לשים אותו מאחורי "באמת" כי לא יצרתי ביזמתי מצב של קונפליקט גלוי....מצחיק נכון? אחת המסקנות הכי אנהרנטיות בהנחות היסוד שלי היא שאנחנו אחראיות לעצמנו . שמעתי וקראתי כאן על גברים שאמרו לנו לאורך כל הדרך איך הם מרגישים (ואיך הם לא מרגישים). זו היתה החלטה שלנו להמשיך את הקשר איתם למרות הכאב. לכן, העובדה שהם עשו שימוש ונהנו מתוצאות המחלה שלנו היא הדיון שלהם עם עצמם, לא איתנו. אחת הבעיות הכי קשות היא העובדה שלא כעסנו, התעמתנו, ודרשנו בזמן שהיה צריך לעשות זאת. וכן, ביחסים עם אנשים העיתוי הוא בעל משמעות. אני יודעת שאני משלמת מחיר יקר מאוד היום על זה שלא רציתי להכריע בזמן שניתן לי ובהזדמנויות שניתנו לי על מנת להכריע את גורל הקשר. אני אחראית לזה שבמקום לכעוס עליו וללכת ממנו , בחרתי להישאר ולהעלים את הכעס. במובן מסוים, עם ההתנהגות הילדותית הזאת שלי - וויתרתי בעצם על זכות העימות איתו. אני יודעת שלא כולן תסכמנה, וטוב שכך, אבל אני באמת חיה כעת בהרגשה הזאת. מאחר שלא כעסתי , תבעתי ודרשתי כשניתנה לי הזדמנות לכך, איבדתי את זכות העימות.
