בוחרת בחיים
New member
להתעמת עם המאהבת... ליסמין../images/Emo31.gif
'צטערת שאני לא משרשרת... לפני יומיים, כמאהבת, פגשתי את אשתו. הנה הסיפור: ....אני משקרת לך, אני מוצאת את שפתיי ממלמלות באורח לא מודע, בלי שום בקרה, ורק אח"כ נושכת אותן... משתאה ביני לביני, תוהה מאין זה בא, והרי לא זה מה שרציתי לומר... ואולי, אולי אני לא ממש משקרת, רק פוחדת, פוחדת להסב לך נזק חמור יותר, פוחדת להיות עדה לאירוע נוסף, פוחדת מנקיפות המצפון, מרגשות האשמה שאני יודעת שילוו אותי חיים שלמים, פוחדת לפגוע בך, פוחדת לפגוע בעצמי. אני אומרת לעצמי ש"לא נורא", אני אומר ואעשה מה שאתה רוצה לשמוע, גם אם בחלקו זה נכון מבחינתי, הרי כשאני חופרת אני מרגישה כאילו אני משקרת. אני אפילו "פוחדת" לפרט שמא תקרא איכשהו, למרות שהעברתי את הכל למחבוא חדש. 13.08.05 עוד אני כותבת את המילים הללו אתמול, צלצל הטלפון. היית מן העבר השני של הקו ושאלת אם אני רוצה לצאת הערב. התפלאתי, יום שישי, אתה בבית, על מה בדיוק אתה מדבר? ואז אמרת שנצא יחד, שלושתנו, אתה אני והמלכה. שוב מצאתי את עצמי משקרת, שוב עניתי בחיוב, ואיך שסגרת את הטלפון, ישבתי לבכות את עצמי לדעת. "כן" אמרתי לך תוך חיוך מרוח, מסיכה של ליצן שלא ממש מרגיש. אבל הרגשתי, הרגשתי את הכאב שב למחוזותיי, דוקר ופוצע, שורט ומחבל בכל חלקה טובה שהצלחתי למגר אותו ממנה במשך שבוע ימים. נכון שהתראינו במהלך השבוע, נכון שדיברנו וחלקנו, בכינו והתחברנו, קוראים לזה "בילינו שעות איכות"... אלא שהשקר הגדול הזה שלי, צרח בי בפנים – לברוח, ומהר! ולא יכולתי לו, הכאב שיתק אותי. יצאנו שלושתנו. נסענו אל מחוץ לעיר כדי שלא ייראו אותנו, הייתי "חברה" שלה למשך כמה שעות בעיני הסביבה. יצאתי עם אהובי ואשתו... לא יכולתי לגעת, שלא לומר לחבק, ישבתי אל מול השפתיים האלה שנישקו אותי בלהט ותשוקה, מול היופי הזה שלרגעים מעטים היה שלי, ובקושי רב הגנבתי מבטים מדי פעם, והכאב החל מתערבל בי, מספח אליו את כל השעות הקסומות שלנו יחד, את כל התמונות של האושר, מבקש למחוק משפטים ששמעתי ממך, משפטים שאמרתי לך, מבקש למחוק אותי מעל פני האדמה, לאדות אותי לעולם שכולו טוב, וכל זה מול אשתך, הבחילה, חוסר היכולת להגיב, להביע, להיות אני. ברגע מסוים נפרצו בי הסכרים, דמעות שהרטיבו את הפנים, אל מול קהל הומה בטיילת עמוסה. לא יכולתי לעצור מלהפגין את חולשתי, הייתי אני. אני השבורה, אני המתמוססת, אני הנקרעת בין מציאות ואשליה, אני שמכירה בעובדות, אני שלא מסוגלת להמשיך עוד. בכיתי... בכיתי את כל כולי החוצה, לא היה לי אכפת לי לרגע מאשתך שצופה בי, ממך, הייתי רק אני בעולם שכל כולו אפל וכואב, הייתי אני, הילדה הקטנה שרוצה אותך, שאוהבת אותך ולא יכולה לגעת, גם כשאתה יושב ממש לצידי, דחיתי את המגע שלך "כי לא נעים ממנה"... אני המתוסכלת, רווית רעל, אני שכמעט מבקשת להימחק, לא להיות עוד, להיעלם. ברגע בו נפתח בי הסכר, נתתי דרור לציפור נפשי. צאי, עופי, עשי כרצונך, היי חופשייה. והייתי. וידעתי שאחרי הסצינה הזו, שום דבר לא יישאר אותו דבר, שום דבר לא יהיה כמיקודם, לא אתה, לא היא, ובטח לא אני. באותו רגע ידעתי, שזה נגמר באמת, ולפני שנסיים את הלילה אספר לך. ניגבתי את הדמעות והשתדלתי לשוב למציאות.. למעמד בו אני ישובה לשולחן אחד, כשאשתך לצידי ואתה מולי, ונפתחה שיחה מאולצת שבה אמרתי לה שאני מוותרת. ביקשתי ממנה ללטש בך את היהלום, לשמור עליך מכל משמר, איחלתי את כל הטוב שבעולם, איחלתי לה אושר, הבטחתי שאני הולכת לדרכי ומפנה לה את הדרך. נגמרו בי כוחות המלחמה, יצר ההרס חייך למולי, מנצח. אני מתה? המשכנו לטייל לאחר הבכי. ביקשתי משהו להרגעה, כי לא יכולתי להפסיק ועישנו. נסענו למקום שקט, המקום בו היינו אתה ואני בערב הראשון שלנו. ידעתי שזה יהיה גם הערב האחרון כשאתה מבקש לחבק את שתינו, להגשים את הפנטזיה התורנית שלך בדמות אורגיה. נחשפתי, השקר הגדול שלי נחשף, כי גם כשהיא הסכימה "לזרום איתך", עמדתי בתוקף על שלי, - לא! אני לא מוכנה לזה. עם כל הסוטול וסערת הרגשות, חלק ממני רצה בך, אותו חלק שכמהה למגע שלך, לחיבוק, התשוקה שמפעפעת בי עם כל פגישה איתך, הערגה אלייך כשאתה לא פה.. אותו חלק רצה בך, רצה בך לעצמי, או לפחות לא איתה. וכשהבנתי שלא ככה יהיה, כשהבנתי שאצטרך להתמודד עם שלושה מטענים כבדים של רגשות, סירבתי, לא היה בי עוד מקום להכיל. דה ז`ה וו שהיה חזק מדי הציף את תודעתי, לא יכולתי לסכן אותך, אותה, אותי. ידעתי שזה ייגמר לא טוב. ובכל מקרה זו אני המופסדת. ביקשתי לשוב הביתה, כשהדרך התארכה כמו לא תיגמר לעולם. החרשנו שלושתנו, שתיקה רועמת משהו שמתנחמת בשירים הבוקעים מהרדיו. "תזרח אחי תזרח, גם אם יהיה לך קשה, אתה תזרח אחי ולא תישבר"... "הו רומיאו זו הייתה, פנטזיה נהדרת"... ושוב נפרצו בי סכרים עלומים, בכיתי בשקט מאחור, כשהכתה בי העובדה: אני... יושבת מאחור.. זה נגמר ... זו הייתה פנטזיה ותו לא.. הגענו, חנית את האוטו, ביקשת סיגריה וישבנו עוד דקה של סערת רגשות. גייסתי את כל האומץ שבעולם למחוק את הדמעות וללחוש לך לידה – "אל תתקשר אלי יותר, אל תדבר איתי ואל תבוא"... "גם לא כחבר" שאלת... ואמרתי שלא... הייתה שתיקה, דקה ארוכה של דומייה, מבוכה, מבטים התרוצצו לכל עבר, אמרתי לילה טוב ויצאתי. יצאת אחרי וקראת בשמי... הלכתי.. בלי להסתובב לאחור. נגמר.
'צטערת שאני לא משרשרת... לפני יומיים, כמאהבת, פגשתי את אשתו. הנה הסיפור: ....אני משקרת לך, אני מוצאת את שפתיי ממלמלות באורח לא מודע, בלי שום בקרה, ורק אח"כ נושכת אותן... משתאה ביני לביני, תוהה מאין זה בא, והרי לא זה מה שרציתי לומר... ואולי, אולי אני לא ממש משקרת, רק פוחדת, פוחדת להסב לך נזק חמור יותר, פוחדת להיות עדה לאירוע נוסף, פוחדת מנקיפות המצפון, מרגשות האשמה שאני יודעת שילוו אותי חיים שלמים, פוחדת לפגוע בך, פוחדת לפגוע בעצמי. אני אומרת לעצמי ש"לא נורא", אני אומר ואעשה מה שאתה רוצה לשמוע, גם אם בחלקו זה נכון מבחינתי, הרי כשאני חופרת אני מרגישה כאילו אני משקרת. אני אפילו "פוחדת" לפרט שמא תקרא איכשהו, למרות שהעברתי את הכל למחבוא חדש. 13.08.05 עוד אני כותבת את המילים הללו אתמול, צלצל הטלפון. היית מן העבר השני של הקו ושאלת אם אני רוצה לצאת הערב. התפלאתי, יום שישי, אתה בבית, על מה בדיוק אתה מדבר? ואז אמרת שנצא יחד, שלושתנו, אתה אני והמלכה. שוב מצאתי את עצמי משקרת, שוב עניתי בחיוב, ואיך שסגרת את הטלפון, ישבתי לבכות את עצמי לדעת. "כן" אמרתי לך תוך חיוך מרוח, מסיכה של ליצן שלא ממש מרגיש. אבל הרגשתי, הרגשתי את הכאב שב למחוזותיי, דוקר ופוצע, שורט ומחבל בכל חלקה טובה שהצלחתי למגר אותו ממנה במשך שבוע ימים. נכון שהתראינו במהלך השבוע, נכון שדיברנו וחלקנו, בכינו והתחברנו, קוראים לזה "בילינו שעות איכות"... אלא שהשקר הגדול הזה שלי, צרח בי בפנים – לברוח, ומהר! ולא יכולתי לו, הכאב שיתק אותי. יצאנו שלושתנו. נסענו אל מחוץ לעיר כדי שלא ייראו אותנו, הייתי "חברה" שלה למשך כמה שעות בעיני הסביבה. יצאתי עם אהובי ואשתו... לא יכולתי לגעת, שלא לומר לחבק, ישבתי אל מול השפתיים האלה שנישקו אותי בלהט ותשוקה, מול היופי הזה שלרגעים מעטים היה שלי, ובקושי רב הגנבתי מבטים מדי פעם, והכאב החל מתערבל בי, מספח אליו את כל השעות הקסומות שלנו יחד, את כל התמונות של האושר, מבקש למחוק משפטים ששמעתי ממך, משפטים שאמרתי לך, מבקש למחוק אותי מעל פני האדמה, לאדות אותי לעולם שכולו טוב, וכל זה מול אשתך, הבחילה, חוסר היכולת להגיב, להביע, להיות אני. ברגע מסוים נפרצו בי הסכרים, דמעות שהרטיבו את הפנים, אל מול קהל הומה בטיילת עמוסה. לא יכולתי לעצור מלהפגין את חולשתי, הייתי אני. אני השבורה, אני המתמוססת, אני הנקרעת בין מציאות ואשליה, אני שמכירה בעובדות, אני שלא מסוגלת להמשיך עוד. בכיתי... בכיתי את כל כולי החוצה, לא היה לי אכפת לי לרגע מאשתך שצופה בי, ממך, הייתי רק אני בעולם שכל כולו אפל וכואב, הייתי אני, הילדה הקטנה שרוצה אותך, שאוהבת אותך ולא יכולה לגעת, גם כשאתה יושב ממש לצידי, דחיתי את המגע שלך "כי לא נעים ממנה"... אני המתוסכלת, רווית רעל, אני שכמעט מבקשת להימחק, לא להיות עוד, להיעלם. ברגע בו נפתח בי הסכר, נתתי דרור לציפור נפשי. צאי, עופי, עשי כרצונך, היי חופשייה. והייתי. וידעתי שאחרי הסצינה הזו, שום דבר לא יישאר אותו דבר, שום דבר לא יהיה כמיקודם, לא אתה, לא היא, ובטח לא אני. באותו רגע ידעתי, שזה נגמר באמת, ולפני שנסיים את הלילה אספר לך. ניגבתי את הדמעות והשתדלתי לשוב למציאות.. למעמד בו אני ישובה לשולחן אחד, כשאשתך לצידי ואתה מולי, ונפתחה שיחה מאולצת שבה אמרתי לה שאני מוותרת. ביקשתי ממנה ללטש בך את היהלום, לשמור עליך מכל משמר, איחלתי את כל הטוב שבעולם, איחלתי לה אושר, הבטחתי שאני הולכת לדרכי ומפנה לה את הדרך. נגמרו בי כוחות המלחמה, יצר ההרס חייך למולי, מנצח. אני מתה? המשכנו לטייל לאחר הבכי. ביקשתי משהו להרגעה, כי לא יכולתי להפסיק ועישנו. נסענו למקום שקט, המקום בו היינו אתה ואני בערב הראשון שלנו. ידעתי שזה יהיה גם הערב האחרון כשאתה מבקש לחבק את שתינו, להגשים את הפנטזיה התורנית שלך בדמות אורגיה. נחשפתי, השקר הגדול שלי נחשף, כי גם כשהיא הסכימה "לזרום איתך", עמדתי בתוקף על שלי, - לא! אני לא מוכנה לזה. עם כל הסוטול וסערת הרגשות, חלק ממני רצה בך, אותו חלק שכמהה למגע שלך, לחיבוק, התשוקה שמפעפעת בי עם כל פגישה איתך, הערגה אלייך כשאתה לא פה.. אותו חלק רצה בך, רצה בך לעצמי, או לפחות לא איתה. וכשהבנתי שלא ככה יהיה, כשהבנתי שאצטרך להתמודד עם שלושה מטענים כבדים של רגשות, סירבתי, לא היה בי עוד מקום להכיל. דה ז`ה וו שהיה חזק מדי הציף את תודעתי, לא יכולתי לסכן אותך, אותה, אותי. ידעתי שזה ייגמר לא טוב. ובכל מקרה זו אני המופסדת. ביקשתי לשוב הביתה, כשהדרך התארכה כמו לא תיגמר לעולם. החרשנו שלושתנו, שתיקה רועמת משהו שמתנחמת בשירים הבוקעים מהרדיו. "תזרח אחי תזרח, גם אם יהיה לך קשה, אתה תזרח אחי ולא תישבר"... "הו רומיאו זו הייתה, פנטזיה נהדרת"... ושוב נפרצו בי סכרים עלומים, בכיתי בשקט מאחור, כשהכתה בי העובדה: אני... יושבת מאחור.. זה נגמר ... זו הייתה פנטזיה ותו לא.. הגענו, חנית את האוטו, ביקשת סיגריה וישבנו עוד דקה של סערת רגשות. גייסתי את כל האומץ שבעולם למחוק את הדמעות וללחוש לך לידה – "אל תתקשר אלי יותר, אל תדבר איתי ואל תבוא"... "גם לא כחבר" שאלת... ואמרתי שלא... הייתה שתיקה, דקה ארוכה של דומייה, מבוכה, מבטים התרוצצו לכל עבר, אמרתי לילה טוב ויצאתי. יצאת אחרי וקראת בשמי... הלכתי.. בלי להסתובב לאחור. נגמר.
