להתקע במחשבות..
פעם נתקעתם במחשבות ולא יכולתם להציל את עצמכם ? לי זה קורה מדי יום, בזמן האחרון לפחות, כבר למעלה מחצי שנה שאני מרגישה שאני באמת מנסה לחיות וכמה שאני מצליחה להשיג את כל מה שאני רוצה שום דבר לא עוזר. עשיתי המון, אני חזקה ועברתי הרבה.. אבל נשבר לי, בחיי שנשבר לי אני מרגישה כאילו כלום לא זז. שילמתי על הכל ביזע ודמעות ונדמה שכולם מסביבי חיים עד צאת נשמתם.. ומה איתי ? אני שואלת. לא מאמינה באהבה, אז לא פגשתי עדיין אף אחד שאני אוכל לעצום עיניים לידו בשקט ובשלווה אבל אני מאמינה שזה לא הכל בחיים. ואולי זה יקרה מתישהו, מי יודע ? חיבקתי לשלום חברה מאוד קרובה שנסעה לחיות חיים חדשים מחוץ למדינה, עצב שמהול בשמחה, אבל בעיקר המון תקווה לטוב. וכאילו שכולם מחזיקים ביד איזשהו דף הוראות לחיים ולא נותנים לי להציץ כי עכשיו אני באמת לא יודעת מה לעשות אני מפחדת לטבוע בקופסה קטנה מלאה בשגרה אז אני אף פעם לא לוקחת שום דבר כמובן מאליו. אני לא מסוגלת לסמוך על אחרים וקשה לי להפתח כלפי אנשים, אני מאבדת עניין בעיסוק שעסקתי בו כל החיים שלי, אין לי השראה, אין לי גירוי חושים ואני מרגישה שכלום כבר לא מסקרן אותי. אפשר לומר שאני מתבגרת.. אבל אני לא רוצה, מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד ניסיתי והצלחתי לצאת ממסגרת האידיאל, עכשיו כבר שום דבר לא מגרה אותי.. אין עניין. אולי אני מגזימה, אולי זו סתם תקופה, בילבולים טבעיים שכאלה.. מי יודע אבל ככה זה כשנתקעים במחשבות ואף אחד לא יכול להציל אתכם.
פעם נתקעתם במחשבות ולא יכולתם להציל את עצמכם ? לי זה קורה מדי יום, בזמן האחרון לפחות, כבר למעלה מחצי שנה שאני מרגישה שאני באמת מנסה לחיות וכמה שאני מצליחה להשיג את כל מה שאני רוצה שום דבר לא עוזר. עשיתי המון, אני חזקה ועברתי הרבה.. אבל נשבר לי, בחיי שנשבר לי אני מרגישה כאילו כלום לא זז. שילמתי על הכל ביזע ודמעות ונדמה שכולם מסביבי חיים עד צאת נשמתם.. ומה איתי ? אני שואלת. לא מאמינה באהבה, אז לא פגשתי עדיין אף אחד שאני אוכל לעצום עיניים לידו בשקט ובשלווה אבל אני מאמינה שזה לא הכל בחיים. ואולי זה יקרה מתישהו, מי יודע ? חיבקתי לשלום חברה מאוד קרובה שנסעה לחיות חיים חדשים מחוץ למדינה, עצב שמהול בשמחה, אבל בעיקר המון תקווה לטוב. וכאילו שכולם מחזיקים ביד איזשהו דף הוראות לחיים ולא נותנים לי להציץ כי עכשיו אני באמת לא יודעת מה לעשות אני מפחדת לטבוע בקופסה קטנה מלאה בשגרה אז אני אף פעם לא לוקחת שום דבר כמובן מאליו. אני לא מסוגלת לסמוך על אחרים וקשה לי להפתח כלפי אנשים, אני מאבדת עניין בעיסוק שעסקתי בו כל החיים שלי, אין לי השראה, אין לי גירוי חושים ואני מרגישה שכלום כבר לא מסקרן אותי. אפשר לומר שאני מתבגרת.. אבל אני לא רוצה, מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד ניסיתי והצלחתי לצאת ממסגרת האידיאל, עכשיו כבר שום דבר לא מגרה אותי.. אין עניין. אולי אני מגזימה, אולי זו סתם תקופה, בילבולים טבעיים שכאלה.. מי יודע אבל ככה זה כשנתקעים במחשבות ואף אחד לא יכול להציל אתכם.
