Kkiippoodd
New member
להתראות, מרים (א´)
הגיע היום. אני עומד לפניהם, שומר על ארשת פנים רגועה, אך בתוכי הכל סוער. שנים של הכנה, של ציפיות, של סבל - כולן מתנקזות ליום הזה, ולמה שיבוא בעקבותיו. אני מביט בחברי, היושבים סביב השולחן העגול לפני, ותוהה היכן הייתי ללא עזרתם. והיכן הייתי ללא עזרתה שלה? ולמה אני חייב להזכר בה בדיוק ברגע זה? האין משאי כבד דיו? --- גדלתי באחד מבתי הילדים הממשלתיים. לא היתה אפשרות אחרת לילד במדינת ישראל, לא אחרי המהפיכה הסוציאליסטית. את הורי לא הכרתי מעולם. גם כשניסיתי להפעיל קשרים, שנים אחר-כך, הסתבר שהרשומות לא נשמרו. המדינה לא האמינה שהמידע הזה הוא בעל חשיבות לאזרח יצרן ומאושר, ולא האמינה שיש צורך לעקוב אחר הדברים. נולדתי, וזה מה שהיה חשוב. קיבלתי חינוך תיקני, וזה מה שהיה חשוב. עד היום, איני בטוח אם שמי ניתן לי על ידי אדם או ע"י בחירה אקראית ממאגר ממוחשב. ´אריה כהן´, הם קראו לי, ולא חשתי צורך בשם אחר עד מאוחר בהרבה. השם ´כהן´ ישאר איתי תמיד, כמובן. אין טעם בשינוי שם משפחה במדינה בה כולם מחוייבים על פי חוק להקרא באותו שם. ´כהן´. אני לא בטוח שהמפלגה היודו-סוציאלית הבינה את האירוניה בשם שבחרו. ניצני החירות כפי שאני קורא להם, לא הופיעו אצלי אלא עד שלב מאוחר בהרבה. את החינוך האחיד סיימתי כמו כולם, באותם ציונים אחידים. המדינה לא האמינה שיש מקום ליותר מציון אחד. כשלון, כמובן, לא היה חלופה נתפשת. המחשבות בגנות ההליכה הופיעו רק אחרי שפגשתי את מרים. באותם ימים עוד התגלגל במוחי הרעיון להיות מוזיקאי. הייתי מבלה לילות שלמים בנגינה על גיטרה סדוקה, ובשירה קולנית עם חברי לקומונה. חייתי בשביל המוזיקה, אך לא יכולתי לחיות ממנה. התפרנסתי בדוחק כנער-שליחויות עבור מרכז חלוקת המזון של איזור הכרמל. אותו מרכז שירת כמובן רק את העשירים. גם הסדר החדש לא היה יכול לשיטת המעמדות, ולא היה מעונין לבטלה. הוא רק דאג שההבדלים יטושטשו לכאורה, אך לאותם הבדלים היתה נטיה לשוב ולצוץ בכל הרגעים הכי פחות נוחים. כך ראיתי לראשונה את מרים. היא היתה רעיתו הצעירה של אחד מראשי האצולה המקומית. היה בה שילוב מיוחד של שובבות ושל חסד, מעין שדון ומלאך בגוף אחד. באותן פעמים ראשונות שראיתיה לא הבחנתי בכך, אך היום, בדיעבד, אני יכול לראות זאת כמעט בכל מעשיה. למשל הכינור ששלחתי אלי כשישבתי במתקן הכליאה. היא ידעה שאשמח לכל כלי נגינה, לשחרר מעט מהלחץ שזרם בעורקי - אך היא ידעה שכינור אמיתי לא יאושר להעברה לאסיר שכמותי. איני יודע איך היא הצליחה לעשות את אשר עשתה, אך יום אחד קיבלתי ארגז מלא בצעצועים, ובינהם נח אותו כינור צעצוע מעץ זול. זול, אך פונקציונאלי לחלוטין. מאותו משלוח נשאר איתי זמן רב גם קוף הבד המרופט, שהאזין לרבים מנעימות הלילה, והיה שותף לכמה משיחות הנפש המרתקות ביותר שניהלתי מעולם. אבל אז, כאמור, עוד לא ידעתי זאת. לא ידעתי על המשעול ההררי שאני עומד להגיע לפסגתו היום. רק לאחר שבועות רבים אזרתי אומץ לדבר איתה, כמובן כאשר בעלה לא היה בבית. אז גיליתי שמתחת לחזות השקטה והכנועה שלה שוכנת נפש פראית שדוכאה. כמרבית האזרחים, היא לא בחרה במקצוע שהושמה אליו, להיות נשואה לאחד האצולה. במשך שבועות אחר-כך היינו נפגשים במסתור. לעתים בחוץ, בפארקים רחבי הידים שכיסו את הכרמל, שוממים, ולעתים הייתי מתזמן את המשלוחים לעיתות שידעתי כי בהן בעלה לא יהיה נוכח. באחת מאותן פגישות חטופות, אני חושב שהיתה זאת היא שהעלתה שאחפש עוד אנשים כמוני, שאינם מרוצים מסדר הדברים. מוזר איך התגלגלו הדברים. מעולם לא חשבתי שאני, שהתאמצתי כל כך להיות כמו כולם, יהיה זה שיקים תנועת התנגדות למפלגה. לא שזאת היתה כוונתי המקורית. בסך הכל חיפשתי חברה. הקבוצה קרמה גידים ועור סביבי. לא כך רציתי, אך לא יכולתי לעמוד בפני הדברים. איני זוכר גם מי היה זה שהציע שננסה לשנות את הסדר הקיים, לעמוד כנגדו. אולי להקים מפלגה נוספת, שתתחרה בזאת השלטת, ואולי תצליח לשנות דברים מבפנים, מתוך השלטון. אולי היתה זאת מרים שהציעה את הסבר, אולי מישהו אחר. לא היה זה רעיון שלי, בכך אני בטוח. זכור לי לילה אחד, שמרים חמקה בו שוב מביתה. ישבנו שנינו על גגו של מבנה הבטון הנטוש ששימש את הקבוצה כמקום מפגש, ודיברנו. בהתחלה דיברנו בעיקר על שום דבר, אך משם השיחה גלשה אלינו, ואל הקבוצה, ואל מה אנחנו מתכננים לעתיד. ברגע שהזכרתי את רעיון ההתנגדות, ראיתי כוכב נופל, ועוד אחד, ועוד אחדים אחריהם. קשה לי להסביר זאת, אך אחזה בי תחושה נשגבת, כאילו היקום כולו איתי, וכאילו השמיים בעצמם תומכים בדרך שהצענו. יום יבוא, והביוגרפים שלי יציינו את אותו לילה בהיר כנקודת המפנה בהיסטוריה של מדינת ישראל, ואם נצליח - של העולם כולו. --- כשהשתחררתי, לא לקח לי זמן רב לחזור לסורי. הועדה המהוגנת שקיצרה את מאסרי שוכנעה שמעכשיו אהיה אזרח מהוגן מן השורה, שיעשה לילותיו כימים למען המאמץ הציוני המתחדש. לא היה קשה להציג להם חזות שהיתה חלק ממני במשך שנים רבות. עור שני, חורג, שבמובנים רבים לא אוכל להשיל מעלי לעולם. גם אם יעירו אותי באמצע הלילה אוכל לזמר לכם את ברכות השחר, או את המניפסט היודו-סוציאלי השני. לא אוכל לשכוח אותם, ואחרים, וגם איני רוצה. במידה רבה, ההתנגדות לדברים אלו היא הדבר שמגדיר את מי שאני. לפחות בעיני עצמי, כך. חמש-עשרה שנים. חמש-עשרה שנים ארורות ביליתי באותו מתקן כליאה, וגם זה לאחר שעונשי קוצר. חמש-עשרה שנים בהן תיכננתי את הנקמה. --- איני יודע מי היה זה שהסגיר אותנו, בטרם היינו מוכנים. כשהם הגיעו לעצור אותי הייתי שקוע בהערצה לגופה של מרים, וכל הדברים המופלאים שידע לעשות. ועד השופטים גזר עלי 20 שנים ב"מתקן ´יקום", על "מזימה לערעור יסודות הסדר הציבורי, בניגוד לחזון המפלגה המתחדש". משם נלקחתי אל הרכבת שהובילה אל מתקן הכליאה.העמידו אותנו בטור ארוך, והצעידו אותנו עד שמילאנו קרון אחר קרון. "זמן הוא אשליה", כך כתב משורר קדמון. האמינו לי, שטויות. חשתי במעברה של כל שעה שעברה, עד שהגיע השחרור המוקדם. העמדתי פני כבשה, ו"הם" לא הבינו שהם רק מחדדים את שיניו של הזאב.
הגיע היום. אני עומד לפניהם, שומר על ארשת פנים רגועה, אך בתוכי הכל סוער. שנים של הכנה, של ציפיות, של סבל - כולן מתנקזות ליום הזה, ולמה שיבוא בעקבותיו. אני מביט בחברי, היושבים סביב השולחן העגול לפני, ותוהה היכן הייתי ללא עזרתם. והיכן הייתי ללא עזרתה שלה? ולמה אני חייב להזכר בה בדיוק ברגע זה? האין משאי כבד דיו? --- גדלתי באחד מבתי הילדים הממשלתיים. לא היתה אפשרות אחרת לילד במדינת ישראל, לא אחרי המהפיכה הסוציאליסטית. את הורי לא הכרתי מעולם. גם כשניסיתי להפעיל קשרים, שנים אחר-כך, הסתבר שהרשומות לא נשמרו. המדינה לא האמינה שהמידע הזה הוא בעל חשיבות לאזרח יצרן ומאושר, ולא האמינה שיש צורך לעקוב אחר הדברים. נולדתי, וזה מה שהיה חשוב. קיבלתי חינוך תיקני, וזה מה שהיה חשוב. עד היום, איני בטוח אם שמי ניתן לי על ידי אדם או ע"י בחירה אקראית ממאגר ממוחשב. ´אריה כהן´, הם קראו לי, ולא חשתי צורך בשם אחר עד מאוחר בהרבה. השם ´כהן´ ישאר איתי תמיד, כמובן. אין טעם בשינוי שם משפחה במדינה בה כולם מחוייבים על פי חוק להקרא באותו שם. ´כהן´. אני לא בטוח שהמפלגה היודו-סוציאלית הבינה את האירוניה בשם שבחרו. ניצני החירות כפי שאני קורא להם, לא הופיעו אצלי אלא עד שלב מאוחר בהרבה. את החינוך האחיד סיימתי כמו כולם, באותם ציונים אחידים. המדינה לא האמינה שיש מקום ליותר מציון אחד. כשלון, כמובן, לא היה חלופה נתפשת. המחשבות בגנות ההליכה הופיעו רק אחרי שפגשתי את מרים. באותם ימים עוד התגלגל במוחי הרעיון להיות מוזיקאי. הייתי מבלה לילות שלמים בנגינה על גיטרה סדוקה, ובשירה קולנית עם חברי לקומונה. חייתי בשביל המוזיקה, אך לא יכולתי לחיות ממנה. התפרנסתי בדוחק כנער-שליחויות עבור מרכז חלוקת המזון של איזור הכרמל. אותו מרכז שירת כמובן רק את העשירים. גם הסדר החדש לא היה יכול לשיטת המעמדות, ולא היה מעונין לבטלה. הוא רק דאג שההבדלים יטושטשו לכאורה, אך לאותם הבדלים היתה נטיה לשוב ולצוץ בכל הרגעים הכי פחות נוחים. כך ראיתי לראשונה את מרים. היא היתה רעיתו הצעירה של אחד מראשי האצולה המקומית. היה בה שילוב מיוחד של שובבות ושל חסד, מעין שדון ומלאך בגוף אחד. באותן פעמים ראשונות שראיתיה לא הבחנתי בכך, אך היום, בדיעבד, אני יכול לראות זאת כמעט בכל מעשיה. למשל הכינור ששלחתי אלי כשישבתי במתקן הכליאה. היא ידעה שאשמח לכל כלי נגינה, לשחרר מעט מהלחץ שזרם בעורקי - אך היא ידעה שכינור אמיתי לא יאושר להעברה לאסיר שכמותי. איני יודע איך היא הצליחה לעשות את אשר עשתה, אך יום אחד קיבלתי ארגז מלא בצעצועים, ובינהם נח אותו כינור צעצוע מעץ זול. זול, אך פונקציונאלי לחלוטין. מאותו משלוח נשאר איתי זמן רב גם קוף הבד המרופט, שהאזין לרבים מנעימות הלילה, והיה שותף לכמה משיחות הנפש המרתקות ביותר שניהלתי מעולם. אבל אז, כאמור, עוד לא ידעתי זאת. לא ידעתי על המשעול ההררי שאני עומד להגיע לפסגתו היום. רק לאחר שבועות רבים אזרתי אומץ לדבר איתה, כמובן כאשר בעלה לא היה בבית. אז גיליתי שמתחת לחזות השקטה והכנועה שלה שוכנת נפש פראית שדוכאה. כמרבית האזרחים, היא לא בחרה במקצוע שהושמה אליו, להיות נשואה לאחד האצולה. במשך שבועות אחר-כך היינו נפגשים במסתור. לעתים בחוץ, בפארקים רחבי הידים שכיסו את הכרמל, שוממים, ולעתים הייתי מתזמן את המשלוחים לעיתות שידעתי כי בהן בעלה לא יהיה נוכח. באחת מאותן פגישות חטופות, אני חושב שהיתה זאת היא שהעלתה שאחפש עוד אנשים כמוני, שאינם מרוצים מסדר הדברים. מוזר איך התגלגלו הדברים. מעולם לא חשבתי שאני, שהתאמצתי כל כך להיות כמו כולם, יהיה זה שיקים תנועת התנגדות למפלגה. לא שזאת היתה כוונתי המקורית. בסך הכל חיפשתי חברה. הקבוצה קרמה גידים ועור סביבי. לא כך רציתי, אך לא יכולתי לעמוד בפני הדברים. איני זוכר גם מי היה זה שהציע שננסה לשנות את הסדר הקיים, לעמוד כנגדו. אולי להקים מפלגה נוספת, שתתחרה בזאת השלטת, ואולי תצליח לשנות דברים מבפנים, מתוך השלטון. אולי היתה זאת מרים שהציעה את הסבר, אולי מישהו אחר. לא היה זה רעיון שלי, בכך אני בטוח. זכור לי לילה אחד, שמרים חמקה בו שוב מביתה. ישבנו שנינו על גגו של מבנה הבטון הנטוש ששימש את הקבוצה כמקום מפגש, ודיברנו. בהתחלה דיברנו בעיקר על שום דבר, אך משם השיחה גלשה אלינו, ואל הקבוצה, ואל מה אנחנו מתכננים לעתיד. ברגע שהזכרתי את רעיון ההתנגדות, ראיתי כוכב נופל, ועוד אחד, ועוד אחדים אחריהם. קשה לי להסביר זאת, אך אחזה בי תחושה נשגבת, כאילו היקום כולו איתי, וכאילו השמיים בעצמם תומכים בדרך שהצענו. יום יבוא, והביוגרפים שלי יציינו את אותו לילה בהיר כנקודת המפנה בהיסטוריה של מדינת ישראל, ואם נצליח - של העולם כולו. --- כשהשתחררתי, לא לקח לי זמן רב לחזור לסורי. הועדה המהוגנת שקיצרה את מאסרי שוכנעה שמעכשיו אהיה אזרח מהוגן מן השורה, שיעשה לילותיו כימים למען המאמץ הציוני המתחדש. לא היה קשה להציג להם חזות שהיתה חלק ממני במשך שנים רבות. עור שני, חורג, שבמובנים רבים לא אוכל להשיל מעלי לעולם. גם אם יעירו אותי באמצע הלילה אוכל לזמר לכם את ברכות השחר, או את המניפסט היודו-סוציאלי השני. לא אוכל לשכוח אותם, ואחרים, וגם איני רוצה. במידה רבה, ההתנגדות לדברים אלו היא הדבר שמגדיר את מי שאני. לפחות בעיני עצמי, כך. חמש-עשרה שנים. חמש-עשרה שנים ארורות ביליתי באותו מתקן כליאה, וגם זה לאחר שעונשי קוצר. חמש-עשרה שנים בהן תיכננתי את הנקמה. --- איני יודע מי היה זה שהסגיר אותנו, בטרם היינו מוכנים. כשהם הגיעו לעצור אותי הייתי שקוע בהערצה לגופה של מרים, וכל הדברים המופלאים שידע לעשות. ועד השופטים גזר עלי 20 שנים ב"מתקן ´יקום", על "מזימה לערעור יסודות הסדר הציבורי, בניגוד לחזון המפלגה המתחדש". משם נלקחתי אל הרכבת שהובילה אל מתקן הכליאה.העמידו אותנו בטור ארוך, והצעידו אותנו עד שמילאנו קרון אחר קרון. "זמן הוא אשליה", כך כתב משורר קדמון. האמינו לי, שטויות. חשתי במעברה של כל שעה שעברה, עד שהגיע השחרור המוקדם. העמדתי פני כבשה, ו"הם" לא הבינו שהם רק מחדדים את שיניו של הזאב.