להתראות נילס..שלום דראגון בול..
דבר ראשון בואו נסביר משהו..אין לי שום דבר נגד דראגון בול או פוקימון או דיג'ימון או כל שאר הסדרות שתקפו אותנו בשנים האחרונות,לאו דווקא..אני אפילו הייתי צופה קבוע של סדרות אלו עד לפני 3 שנים בערך,הכתבה הזאת באה כדי לדבר על דברים שהיו ואינם,דברים שמשקפים גם את השינוי של בני הנוער ובכלל את השינוי שעובר כל העולם. אין לדעתי דבר שאי פעם ישתווה לאותה הרגשה כיפית שחוויתי והרגשתי כל שנה ביום הראשון של החופש הגדול כילד,אותה הרגשה כאשר קמתי לי ב-6 וחצי בבוקר כדי לראות בערוץ הילדים 'מחנה מפלצות אמיתיות' ומשם להתחיל עוד יום קסום דרך סדרות משעשעות,מאתגרות ומותחות כאחד. אלו היו הימים של סדרות כמו אבירי האור הקסום,שוטרים וגנבים,האופנוברים ממאדים,מוש השור,קטקטים,הלב,אליסה בארץ הפלאות,נילס הולגרסון ושאר מיני התוכניות שריתקו אותנו כילדים וחינכו אותנו לתרבות אחרת. אם פעם שוטרים וגנבים ואופנוברים ממאדים היו נחשבות לסדרות ה"קרביות" של אותם ימים ואנחנו כילדים התלהבנו מהם ונהנו לדמיין שגם אנחנו שוטרים (או גנבים לשונים שביננו חח),היום ניראה שהנוער כבר לא מתרגש מזה..שזה קטן עליו..והיום הוא דורש הרבה יותר..והסדרות הפכו להיות אלימות יותר ומלאות דם והרג.. אי אפשר לשכוח שמות כמו רטקסס (מהמלך בבר),מרקו (הלב),נילס,אליסה,טיפטיפון,טוב טוב או מוש וזה בעצם משקף את כל התמימות שהיתה פעם..את אותה "חנוניות" שדבקה בכולנו ואת אותה שמחת חיים שלוותה אותנו דרך ילדותנו. כאשר אני רואה היום ילדים בני 8 שלובשים כבר ג'ינס משופשף של קרוקר,חולצת V קטנה,נעלי פומה אלגנטיות,מחומשים בוקס בשיער ואוצר מילים שרובו קללות ודיבור של 'פוזה' אני די כואב ודי מאוכזב ובעיקר מודאג מזה.. כשאני הייתי ביסודי הייתי מתהלך לי כל היום עם מכנסיים ארוכים שעליהם תפירה חורנית של איזה בד שיכסה על חור שנוצר שם..או עם מכנס קצר וחנוני למראה..שלא לדבר על החולצות מיקי מאוס ודנבר.. כשכל השכונה היתה מתאספת אחרי הצהריים למשחקי כדורגל,כדורסל,גולות,גוגואים,קלאס,גומי וחבל אז אלו היו ימים טובים..ימים של שמחה וימים של ילדות אמיתית.. היום כאשר ילדים משוטטים סתם ברחוב ועושים שטויות ברחובות,מקללים כל אדם שני,מרביצים כל דקה ובעיקר יושבים ולא עושים כלום אז אפשר רק להתגעגע לאותם ימים שבהם "חנון" לא היה מילה גסה וגם הערס הכי גדול היה ניראה כמו חננה ביחס לילדים של היום. ימים עברו ותוכניות השתנו ועדיין אין תחרות לאותו קיץ של כיף עם הכיתה המעופפת וששטוס,עם עודד מנשה,עמוס שוב ומיכל ינאי,לאותם תוכניות כמו המחסן של כאילו וגינת ההפתעות ולאותם ימים שחלמנו גם אנחנו על כלב זהוב ונסיעות בזמן לאלף ואחת אמריקות,חלמנו על עולם של פנטזיה עם קלפים מדברים,מלכות וחתול נעלם,חלמנו לעוף על אווז בר רחוק רחוק,חלמנו גם אנחנו להישאר לנצח ילדים בעולם של פנטזיה בארץ לעולם לא וחלמנו על מלחמה ברשע סטייל אבירי האור הקסום והפאוור ריינג'רס. היום כשכל ילד שני יודע אוצר קללות שלא היה מבייש עבריין צמרת שיכור,שכל ילד חמישי מסתובב עם סכין,שכל ילד עשירי בערך עם תיק במשטרה,כאשר הסדרות שמכתיבות את זה הם סדרות של מכות,מוות וכאב,כאשר ילדים מתבגרים כל כך מהר וכאשר כל כך הרבה ילדים סובלים מעודף משקל בגלל המחשב (מי צריך לצאת ולרוץ בחוץ עם כדור כשיש פיפ"א וnba לייב..מי צריך לשחק בחוץ בשוטרים וגנבים כאשר יש משחקי יריות במחשב) אז נותר רק להתגעגע לימים שלילדים היה מוח קצת יותר יצירתי,כשהיינו חיים יום יום בעולם של דימיון ופנטזיה והיינו הופכים שכונה קטנה וכמה מקלות לעולם של פושעים וגיבורי על,כאשר היינו קצת יותר תמימים וכשהאופנה לא הכתיבה לנו איך להראות כילדים..כאשר גולות וכמה קלפים של Wwf הספיקו לנו כדי להנות.. בקיצור..כשהיינו ילדים שמחים אמיתיים בלי דאגות ובלי מחשבות של יותר מאשר מי נגד מי בכדורגל.. אפשר רק להתגעגע לאותם ימים שהעולם היה קצת יותר תמים,קצת יותר ילדותי ולימים שבכל אחד מאיתנו היה איזה נילס הולגרסון קטן שרק רצה לעוף לשמיים או ילד מעופף מלווה בפיית קסם שלא רוצה לגדול... זה המקום להספיד ולהיפרד לשלום מ: נילס,מרקו,אליסה,טוב טוב,דרדסבא,טיפטיפון,דנבר ושאר כוכבי עולם הילדים של פעם.. זה המקום גם להיפרד לשלום מהתמימות.. לא נשכח ותמיד נתגעגע וניזכר בחיוך בימים רחוקים וטובים
דבר ראשון בואו נסביר משהו..אין לי שום דבר נגד דראגון בול או פוקימון או דיג'ימון או כל שאר הסדרות שתקפו אותנו בשנים האחרונות,לאו דווקא..אני אפילו הייתי צופה קבוע של סדרות אלו עד לפני 3 שנים בערך,הכתבה הזאת באה כדי לדבר על דברים שהיו ואינם,דברים שמשקפים גם את השינוי של בני הנוער ובכלל את השינוי שעובר כל העולם. אין לדעתי דבר שאי פעם ישתווה לאותה הרגשה כיפית שחוויתי והרגשתי כל שנה ביום הראשון של החופש הגדול כילד,אותה הרגשה כאשר קמתי לי ב-6 וחצי בבוקר כדי לראות בערוץ הילדים 'מחנה מפלצות אמיתיות' ומשם להתחיל עוד יום קסום דרך סדרות משעשעות,מאתגרות ומותחות כאחד. אלו היו הימים של סדרות כמו אבירי האור הקסום,שוטרים וגנבים,האופנוברים ממאדים,מוש השור,קטקטים,הלב,אליסה בארץ הפלאות,נילס הולגרסון ושאר מיני התוכניות שריתקו אותנו כילדים וחינכו אותנו לתרבות אחרת. אם פעם שוטרים וגנבים ואופנוברים ממאדים היו נחשבות לסדרות ה"קרביות" של אותם ימים ואנחנו כילדים התלהבנו מהם ונהנו לדמיין שגם אנחנו שוטרים (או גנבים לשונים שביננו חח),היום ניראה שהנוער כבר לא מתרגש מזה..שזה קטן עליו..והיום הוא דורש הרבה יותר..והסדרות הפכו להיות אלימות יותר ומלאות דם והרג.. אי אפשר לשכוח שמות כמו רטקסס (מהמלך בבר),מרקו (הלב),נילס,אליסה,טיפטיפון,טוב טוב או מוש וזה בעצם משקף את כל התמימות שהיתה פעם..את אותה "חנוניות" שדבקה בכולנו ואת אותה שמחת חיים שלוותה אותנו דרך ילדותנו. כאשר אני רואה היום ילדים בני 8 שלובשים כבר ג'ינס משופשף של קרוקר,חולצת V קטנה,נעלי פומה אלגנטיות,מחומשים בוקס בשיער ואוצר מילים שרובו קללות ודיבור של 'פוזה' אני די כואב ודי מאוכזב ובעיקר מודאג מזה.. כשאני הייתי ביסודי הייתי מתהלך לי כל היום עם מכנסיים ארוכים שעליהם תפירה חורנית של איזה בד שיכסה על חור שנוצר שם..או עם מכנס קצר וחנוני למראה..שלא לדבר על החולצות מיקי מאוס ודנבר.. כשכל השכונה היתה מתאספת אחרי הצהריים למשחקי כדורגל,כדורסל,גולות,גוגואים,קלאס,גומי וחבל אז אלו היו ימים טובים..ימים של שמחה וימים של ילדות אמיתית.. היום כאשר ילדים משוטטים סתם ברחוב ועושים שטויות ברחובות,מקללים כל אדם שני,מרביצים כל דקה ובעיקר יושבים ולא עושים כלום אז אפשר רק להתגעגע לאותם ימים שבהם "חנון" לא היה מילה גסה וגם הערס הכי גדול היה ניראה כמו חננה ביחס לילדים של היום. ימים עברו ותוכניות השתנו ועדיין אין תחרות לאותו קיץ של כיף עם הכיתה המעופפת וששטוס,עם עודד מנשה,עמוס שוב ומיכל ינאי,לאותם תוכניות כמו המחסן של כאילו וגינת ההפתעות ולאותם ימים שחלמנו גם אנחנו על כלב זהוב ונסיעות בזמן לאלף ואחת אמריקות,חלמנו על עולם של פנטזיה עם קלפים מדברים,מלכות וחתול נעלם,חלמנו לעוף על אווז בר רחוק רחוק,חלמנו גם אנחנו להישאר לנצח ילדים בעולם של פנטזיה בארץ לעולם לא וחלמנו על מלחמה ברשע סטייל אבירי האור הקסום והפאוור ריינג'רס. היום כשכל ילד שני יודע אוצר קללות שלא היה מבייש עבריין צמרת שיכור,שכל ילד חמישי מסתובב עם סכין,שכל ילד עשירי בערך עם תיק במשטרה,כאשר הסדרות שמכתיבות את זה הם סדרות של מכות,מוות וכאב,כאשר ילדים מתבגרים כל כך מהר וכאשר כל כך הרבה ילדים סובלים מעודף משקל בגלל המחשב (מי צריך לצאת ולרוץ בחוץ עם כדור כשיש פיפ"א וnba לייב..מי צריך לשחק בחוץ בשוטרים וגנבים כאשר יש משחקי יריות במחשב) אז נותר רק להתגעגע לימים שלילדים היה מוח קצת יותר יצירתי,כשהיינו חיים יום יום בעולם של דימיון ופנטזיה והיינו הופכים שכונה קטנה וכמה מקלות לעולם של פושעים וגיבורי על,כאשר היינו קצת יותר תמימים וכשהאופנה לא הכתיבה לנו איך להראות כילדים..כאשר גולות וכמה קלפים של Wwf הספיקו לנו כדי להנות.. בקיצור..כשהיינו ילדים שמחים אמיתיים בלי דאגות ובלי מחשבות של יותר מאשר מי נגד מי בכדורגל.. אפשר רק להתגעגע לאותם ימים שהעולם היה קצת יותר תמים,קצת יותר ילדותי ולימים שבכל אחד מאיתנו היה איזה נילס הולגרסון קטן שרק רצה לעוף לשמיים או ילד מעופף מלווה בפיית קסם שלא רוצה לגדול... זה המקום להספיד ולהיפרד לשלום מ: נילס,מרקו,אליסה,טוב טוב,דרדסבא,טיפטיפון,דנבר ושאר כוכבי עולם הילדים של פעם.. זה המקום גם להיפרד לשלום מהתמימות.. לא נשכח ותמיד נתגעגע וניזכר בחיוך בימים רחוקים וטובים