האיש שמרגיש
New member
לובש מסיכה...וכותב לך
האהבה היא מעל לחוק.מעל דעתם של בני האדם.היא האמת.הלהבה.היסוד הטהור.הרעיון העומד בבסיסו המוסרי של העולם... לך אתמול ביקשת שאפסיק לאהוב אותך.היום ביקשת שאצא לך מהחיים.שלא אכתוב לך או עלייך.שלא אסבך לך את החיים יותר. ואני...כרגיל נענה לבקשתך ויוצא. אבל כמוך..ממש כמוך אני נעמד ומסתכל אחורה.עכשיו אני עומד ומסתכל אחורה.ואת גם...ושנינו מביטים לאחור בידיעה שזה נגמר עד לפעם הבאה...או לתמיד...ולי זה כל כך כואב.כל כך. שאלת אם כואב לי. עניתי שלא. שמתחיל לעבור לי.שאני נגמל. והינה..בדיוק חצי שעה אחרי אני כבר כותב לך.אבל הפעם אני חכם מכולם.הפעם אני עוטה על פני מסיכה...אני לא אני.אני לא הוא. אני איש אחר כעת.מפוכח יותר אולי אבל עם חור ע נ ק בלב שיסתם לאט לאט אבל כמו הניתוח...זה יכאב.כל פעם מעט פחות עד שיעלם כליל.או שלא... ומה יקרה? תגידי לי...כי אני מחפש תשובה ולא מוצא.אם יום אחד ניפגש במקרה.אם עוד חצי שנה...כשאחזור או לפני...כשמישהו יאזור אומץ ויפנה אל השני..ואז..בום!! נזרום שוב. נצחק שוב.יהיה שוב כל כך טוב...את תערגי...אני אשחרר את כמיהתי ו...שוב?שוב תחליטי שאותו את רוצה? אולי... לא משנה כבר. אני אלבש את המסיכה כל יום.אני אשחק את התפקיד הזה טוב... כבר הייתי בו פעם ושקלו לתת לי אוסקר.או פסיכולוג. מכל פינה זה יצוץ לך.מכל פינה זה יצוץ לי. כמו שלשום שראית את שמי מתנוסס על שלט. כמו בטיול שלי לצפון כשראיתי את שמך מתנוסס...וצבט לי. כל כך צבט לי.כל כך דגדג לך. אני יודע.אני כל כך יודע הכל... את יודעת....אני מרגיש מעט שפל.כל כך הרבה פיגועים ואנשים שמתים.כל כך הרבה עצב ויתומים ובמקום לצאת לרחוב ולהפגין על דברים שמשנים למישהו אני עסוק באהבה..חיי חיי. טיפש!!! בא לי לצעוק...בא לי לצעוק לך כבר... שפעם אחת תשמעי אותי.שפעם אחת תבואי אלי. בואי אלי כבר לעזאזל בואי אלי...אני כל כך רוצה אותך...בואי... בואי אלי...תיהי שלי. תיהי איתי. אנשים יסובבו אחרינו את הראש ברחוב. אנשים לא יאמינו שיש דבר כזה...את תיהי כל כך יפה. אני אהיה כל כך מאושר...זה יהיה מרומם נפש ורוח.זה יגע בנו בכל הגוף כל הזמן.את תלבשי לבן ותיהי טהורה ואני אסתכל עלייך מהצד כל הזמן ואשתוקק אלייך אפילו שתיהי שלי!!! רק ב ו א י כ ב ר. כי כואב לי. המקלדת נרטבת כל כך כעת. אני בוכה כמו ילד. אף פעם לא תדעי כמה בכיתי בגללך.בגלל הרגשת הפספוס הזו. לעזאזל...אני יודע שאני צודק אז מי יעז לומר לי שלא???? מי?... זהו בינתיים כי לא נשאר בלב עוד כוח.לא נשאר לי אויר לסיבוב נוסף עכשיו. אני רק רוצה להניח לעצמי קצת.לעזוב אותי בשקט כי כבר לא משנה...כי כבר אין לי עוד מילים בשבילך אבל אם תבואי יהיו לי מילים בכל שפה. בואי אלי כבר... לשכוח היא אומרת לי...לשכוח. לובש מסיכה ויוצא אל הרחוב.וכל אחד שם...קצת רחוק,קצת קרוב...וזה מושך לי בחולצה.לא משחרר.וזה כואב...מה הם רוצים? מה שיש לי שם בלב...מהמקום שמרגישים...וזה מדהים איך בשבילך אני אחרוז מאתיים חרוזים בשתי שניות כי בשבילך הכל יכול לקרות. גם את השמים אתפור לאדמה ואתן את כל הלב.את הנשמה. והירח...הוא זורח בשבילך...את יודעת...בשביל השמש גם שוקעת. וכל כך הרבה מילים על סף כאב ועל תמימות וטוהר וילדה אחת קטנה שבחיי פתחה לה צוהר והיא צוחקת לי ממש כמוך עכשיו.שלא יכאב שלא ארגיש ואולי סוף סוף אהיה אדיש... תראי מה אני עושה בשתי שניות...תארי לך מה יהיה בחיים שלמים. בואי כבר. רק תבואי.. שלך. סטיץ´
האהבה היא מעל לחוק.מעל דעתם של בני האדם.היא האמת.הלהבה.היסוד הטהור.הרעיון העומד בבסיסו המוסרי של העולם... לך אתמול ביקשת שאפסיק לאהוב אותך.היום ביקשת שאצא לך מהחיים.שלא אכתוב לך או עלייך.שלא אסבך לך את החיים יותר. ואני...כרגיל נענה לבקשתך ויוצא. אבל כמוך..ממש כמוך אני נעמד ומסתכל אחורה.עכשיו אני עומד ומסתכל אחורה.ואת גם...ושנינו מביטים לאחור בידיעה שזה נגמר עד לפעם הבאה...או לתמיד...ולי זה כל כך כואב.כל כך. שאלת אם כואב לי. עניתי שלא. שמתחיל לעבור לי.שאני נגמל. והינה..בדיוק חצי שעה אחרי אני כבר כותב לך.אבל הפעם אני חכם מכולם.הפעם אני עוטה על פני מסיכה...אני לא אני.אני לא הוא. אני איש אחר כעת.מפוכח יותר אולי אבל עם חור ע נ ק בלב שיסתם לאט לאט אבל כמו הניתוח...זה יכאב.כל פעם מעט פחות עד שיעלם כליל.או שלא... ומה יקרה? תגידי לי...כי אני מחפש תשובה ולא מוצא.אם יום אחד ניפגש במקרה.אם עוד חצי שנה...כשאחזור או לפני...כשמישהו יאזור אומץ ויפנה אל השני..ואז..בום!! נזרום שוב. נצחק שוב.יהיה שוב כל כך טוב...את תערגי...אני אשחרר את כמיהתי ו...שוב?שוב תחליטי שאותו את רוצה? אולי... לא משנה כבר. אני אלבש את המסיכה כל יום.אני אשחק את התפקיד הזה טוב... כבר הייתי בו פעם ושקלו לתת לי אוסקר.או פסיכולוג. מכל פינה זה יצוץ לך.מכל פינה זה יצוץ לי. כמו שלשום שראית את שמי מתנוסס על שלט. כמו בטיול שלי לצפון כשראיתי את שמך מתנוסס...וצבט לי. כל כך צבט לי.כל כך דגדג לך. אני יודע.אני כל כך יודע הכל... את יודעת....אני מרגיש מעט שפל.כל כך הרבה פיגועים ואנשים שמתים.כל כך הרבה עצב ויתומים ובמקום לצאת לרחוב ולהפגין על דברים שמשנים למישהו אני עסוק באהבה..חיי חיי. טיפש!!! בא לי לצעוק...בא לי לצעוק לך כבר... שפעם אחת תשמעי אותי.שפעם אחת תבואי אלי. בואי אלי כבר לעזאזל בואי אלי...אני כל כך רוצה אותך...בואי... בואי אלי...תיהי שלי. תיהי איתי. אנשים יסובבו אחרינו את הראש ברחוב. אנשים לא יאמינו שיש דבר כזה...את תיהי כל כך יפה. אני אהיה כל כך מאושר...זה יהיה מרומם נפש ורוח.זה יגע בנו בכל הגוף כל הזמן.את תלבשי לבן ותיהי טהורה ואני אסתכל עלייך מהצד כל הזמן ואשתוקק אלייך אפילו שתיהי שלי!!! רק ב ו א י כ ב ר. כי כואב לי. המקלדת נרטבת כל כך כעת. אני בוכה כמו ילד. אף פעם לא תדעי כמה בכיתי בגללך.בגלל הרגשת הפספוס הזו. לעזאזל...אני יודע שאני צודק אז מי יעז לומר לי שלא???? מי?... זהו בינתיים כי לא נשאר בלב עוד כוח.לא נשאר לי אויר לסיבוב נוסף עכשיו. אני רק רוצה להניח לעצמי קצת.לעזוב אותי בשקט כי כבר לא משנה...כי כבר אין לי עוד מילים בשבילך אבל אם תבואי יהיו לי מילים בכל שפה. בואי אלי כבר... לשכוח היא אומרת לי...לשכוח. לובש מסיכה ויוצא אל הרחוב.וכל אחד שם...קצת רחוק,קצת קרוב...וזה מושך לי בחולצה.לא משחרר.וזה כואב...מה הם רוצים? מה שיש לי שם בלב...מהמקום שמרגישים...וזה מדהים איך בשבילך אני אחרוז מאתיים חרוזים בשתי שניות כי בשבילך הכל יכול לקרות. גם את השמים אתפור לאדמה ואתן את כל הלב.את הנשמה. והירח...הוא זורח בשבילך...את יודעת...בשביל השמש גם שוקעת. וכל כך הרבה מילים על סף כאב ועל תמימות וטוהר וילדה אחת קטנה שבחיי פתחה לה צוהר והיא צוחקת לי ממש כמוך עכשיו.שלא יכאב שלא ארגיש ואולי סוף סוף אהיה אדיש... תראי מה אני עושה בשתי שניות...תארי לך מה יהיה בחיים שלמים. בואי כבר. רק תבואי.. שלך. סטיץ´
