לוותר על הניסיון האחרון
בשלוש השנים עברתי 4 הפלות. תמיד סביב שבוע 8. תמיד היה דימום ואז הגוף שלי פלט את העובר. באחת הפעמים נעזרתי בציטוטק. ואז הדימום היה מאסיבי וקשה וכואב. סיוט שנמשך כמה שבועות במקום כמה ימים.
עשינו את הבירורים הרגילים של קריוטיפ זוגי ובדיקות דם שלי- הכל יצא תקין. חשבתי שאולי אני במתח, והלחץ לא מאפשר לי להחזיק את ההריונות.
באחת ההפלות ניסיתי להביא את העובר למכון הגנטי בתל השומר, כדי שאולי יצליחו לאתר את הבעיה- אבל הם לא הצליחו להפיק שום מסקנה מאוסף הרקמות האנושיות שהבאתי להם בקופסת פלסטיק קטנה.
לפני שלושה חודשים הייתה הפעם האחרונה. והיא היתה שונה. ראו דופק! פעמיים! שאלתי בהיסוס את הרופא אם כדאי לשמוח. הוא היה בטוח שכן. אבל אחרי כמה ימים התחיל דימום קל. וכבר לא רואים דופק. מסתבר שהעובר הפסיק להתפתח לפני שבוע. מיון. הפעם לא היה לי כח לחוות את כל התהליך. מה זה כבר יתן לי חוץ מעוד סבל? ובשביל מה להתאמץ ולשמור על הרחם הזה, שכבר לא יצא ממנו שום דבר במילא? נפלתי על רופא שלמרות גילי -כמעט 43- חשב אחרת. הדרך בה תיאר את ההליך הרפואי, שכנעה אותי ללכת הביתה ולהאמין בגוף שלי שידע מה לעשות.
כעבור כמה ימים הרגשתי גל שיוצא לי מהגוף. ללא כאב. רצתי לשירותים. הפשלתי את התחתונים וראיתי על שעל התחבושת ההגיינית, מונח עובר קטנטן, עדיין לא ''עשוי לגמרי'' בצורת אדם, אבל בהחלט ניתן לזהות שתי עיניים שחורות וגוף אנושי בצבע בז' אפרפר.
טסתי איתו למכון הגנטי, הם כרגיל היו בהלם לקבל עובר בצורה הזאת, אבל הפעם הצליחו לחקור אותו, וגילו טריזומיה שלא מאפשרת חיים. הרגשתי סוג של הקלה. הנחתי שגם שלוש ההפלות הקודמות היו מסיבות דומות, כלומר קשורות יותר לגיל שלי ולמצב הביציות שלי ופחות לגורמים נפשיים או רוחניים (למרות שגם להם יש בטוח השפעה).
הרופא שלי ממשיך להאמין. מספר הילדים שיהיו לך תלוי בך. כך אמר. הוא חושב שאם אמשיך לנסות- בסוף אצליח.
אבל משהו השתנה בי. הרגשתי שלעובר הזה יש מסר עבורי. הוא היה יצור כל כך ברור ושלם. אך כזה שלא נועד לחיות.
אולי כזה שאומר לי- כעת תורך לחיות.
את צריכה להוליד את עצמך עכשיו.
הקדשת שנים לאמהות. יש לך שני ילדים. הקדשת שנים להפלות. היו לך 4. עכשיו תבראי את עצמך. תחליטי מי את רוצה להיות בחיים האלה שלך.
הבטחתי לעצמי עוד ניסיון אחד אחרון. אבל אני מגלה שאין בי רצון אמיתי לעבור את הדרך הזאת. לא רק את השבועות הראשונים המלחיצים, אלא גם את ההריון המתקדם, ואת השנים הראשונות והתובעניות. אני לא יודעת לשחרר. אני אוהבת להניק שנה- שנתיים וללוות את הילדים שלי מקרוב. מתי אתפנה לקריירה שלי ? לקראת גיל חמישים? זה מפחיד מידי. זה אומר לוותר על עצמי. אני מנסה לשאול את עצמי על מה אתחרט יותר- על כך שאין לי ילד.ה שלישי.ת כפי שתמיד רציתי, או על כך שאין לי קריירה פורה כפי שתמיד חלמתי.
בשלוש השנים עברתי 4 הפלות. תמיד סביב שבוע 8. תמיד היה דימום ואז הגוף שלי פלט את העובר. באחת הפעמים נעזרתי בציטוטק. ואז הדימום היה מאסיבי וקשה וכואב. סיוט שנמשך כמה שבועות במקום כמה ימים.
עשינו את הבירורים הרגילים של קריוטיפ זוגי ובדיקות דם שלי- הכל יצא תקין. חשבתי שאולי אני במתח, והלחץ לא מאפשר לי להחזיק את ההריונות.
באחת ההפלות ניסיתי להביא את העובר למכון הגנטי בתל השומר, כדי שאולי יצליחו לאתר את הבעיה- אבל הם לא הצליחו להפיק שום מסקנה מאוסף הרקמות האנושיות שהבאתי להם בקופסת פלסטיק קטנה.
לפני שלושה חודשים הייתה הפעם האחרונה. והיא היתה שונה. ראו דופק! פעמיים! שאלתי בהיסוס את הרופא אם כדאי לשמוח. הוא היה בטוח שכן. אבל אחרי כמה ימים התחיל דימום קל. וכבר לא רואים דופק. מסתבר שהעובר הפסיק להתפתח לפני שבוע. מיון. הפעם לא היה לי כח לחוות את כל התהליך. מה זה כבר יתן לי חוץ מעוד סבל? ובשביל מה להתאמץ ולשמור על הרחם הזה, שכבר לא יצא ממנו שום דבר במילא? נפלתי על רופא שלמרות גילי -כמעט 43- חשב אחרת. הדרך בה תיאר את ההליך הרפואי, שכנעה אותי ללכת הביתה ולהאמין בגוף שלי שידע מה לעשות.
כעבור כמה ימים הרגשתי גל שיוצא לי מהגוף. ללא כאב. רצתי לשירותים. הפשלתי את התחתונים וראיתי על שעל התחבושת ההגיינית, מונח עובר קטנטן, עדיין לא ''עשוי לגמרי'' בצורת אדם, אבל בהחלט ניתן לזהות שתי עיניים שחורות וגוף אנושי בצבע בז' אפרפר.
טסתי איתו למכון הגנטי, הם כרגיל היו בהלם לקבל עובר בצורה הזאת, אבל הפעם הצליחו לחקור אותו, וגילו טריזומיה שלא מאפשרת חיים. הרגשתי סוג של הקלה. הנחתי שגם שלוש ההפלות הקודמות היו מסיבות דומות, כלומר קשורות יותר לגיל שלי ולמצב הביציות שלי ופחות לגורמים נפשיים או רוחניים (למרות שגם להם יש בטוח השפעה).
הרופא שלי ממשיך להאמין. מספר הילדים שיהיו לך תלוי בך. כך אמר. הוא חושב שאם אמשיך לנסות- בסוף אצליח.
אבל משהו השתנה בי. הרגשתי שלעובר הזה יש מסר עבורי. הוא היה יצור כל כך ברור ושלם. אך כזה שלא נועד לחיות.
אולי כזה שאומר לי- כעת תורך לחיות.
את צריכה להוליד את עצמך עכשיו.
הקדשת שנים לאמהות. יש לך שני ילדים. הקדשת שנים להפלות. היו לך 4. עכשיו תבראי את עצמך. תחליטי מי את רוצה להיות בחיים האלה שלך.
הבטחתי לעצמי עוד ניסיון אחד אחרון. אבל אני מגלה שאין בי רצון אמיתי לעבור את הדרך הזאת. לא רק את השבועות הראשונים המלחיצים, אלא גם את ההריון המתקדם, ואת השנים הראשונות והתובעניות. אני לא יודעת לשחרר. אני אוהבת להניק שנה- שנתיים וללוות את הילדים שלי מקרוב. מתי אתפנה לקריירה שלי ? לקראת גיל חמישים? זה מפחיד מידי. זה אומר לוותר על עצמי. אני מנסה לשאול את עצמי על מה אתחרט יותר- על כך שאין לי ילד.ה שלישי.ת כפי שתמיד רציתי, או על כך שאין לי קריירה פורה כפי שתמיד חלמתי.
